התפתחות התפיסה מאז מלחמת לבנון השנייה (2006)

התפתחות התפיסה מאז מלחמת לבנון השנייה (2006)

מלחמת לבנון השנייה (2006) היא אחת הדוגמאות הבולטות של העשורים האחרונים לאותה תחושת החמצה. הטענה הרווחת היא שנכשלנו אופרטיבית טקטית (צה"ל לא היה מאומן בעקבות המיקוד בגזרת איו"ש ומבצע חומת מגן) אבל הצלחנו אסטרטגית נוכח השקט ששורר מאז רוב ימות השנה בגבול הצפוני.

הראיון של חסן נצראללה, לאחר מלחמת לבנון השנייה (28 באוגוסט 2006) בו טען "כי אילו היה יודע שתפרוץ מלחמה, אז לא היה מבצע את החטיפה", נתפס ע"י רבים וטובים כהודאה בכישלון של המהלך והוכחה להרתעה. להבנתנו, הסוגיה המרכזית של האמירה הנ"ל היא הפערים בין התפיסות – הוא לא דמיין שמדינה תצא למלחמה על חיכוך בגבול. כאשר הוא טוען שלא היה עושה זאת שוב זה מביע כי הוא פועל תחת רעיון החיכוך ולא מלחמה. תוצאות מלחמת לבנון השנייה מוכיחות שרעיון ההכרעה אינו רלוונטי. האם מישהו מדמיין תרחיש בו אחרי מלחמה אין חזבאללה יותר בעולם כרעיון.

מלחמת לבנון השנייה, בדומה למבצע "חומת מגן" היוו הוכחות סותרות להנחות של היריבים שלנו אודות רוח הלחימה של החברה הישראלית ולכן מהוות עד היום כאירועים מעצבים ביחס לחזבאללה ולרשות הפלסטינית בהתאמה.

השתלטות חמאס על עזה (2007) וסדרת המבצעים הרחבים שהתקיימו מאז ("עופרת יצוקה" -2008, "עמוד ענן" – 2012, "צוק איתן" – 2014, "שומר חומות" – 2021 וסבבי ההסלמות בניהם) הביאו לפיתוח תפיסת הסבבים ומדד ההרתעה בניהם. שוב תחת אותה תפיסה:

אלוף (במיל') יוסי בידץ ודימה אדמסקי סיכמו את מעגל האכזבה אליו אנחנו מכניסים את עצמנו כאשר אנחנו מנסים בכוח למדוד הרתעה כאשר אמרו כי:

הנטייה לקטלג מערכה נתונה, באמצעות מיקומה כנקודה במנעד בין הכרעה להרתעה, היא התנהלות שאינה משקפת את מורכבות המציאות האסטרטגית….


אלוף (במיל') יוסי בידץ, דימה אדמסקי, עשתונות, עמ' 42.


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *