המשולש בתפיסת הביטחון הישראלית (הרתעה, התרעה, הכרעה) עמד במוקד הדיונים טרם מלחמת יום כיפור. הוא בא לידי ביטוי בדיונים אודות סאדאת ומידת הרתעתו (בדומה לניתוח אודות נאצר ומלחמת ששת הימים), במיקוד הדיונים ביכולת ההתרעה של ישראל אל מול מהלך התקפי מצרי וכמובן בתפיסה ההתקפית של צה"ל להכריע כל מהלך התקפי מצרי ע"י הסד"כ הסדיר.
בעוד הדיונים בישראל עסקו בהשלכות "המצב של לא שלום ולא מלחמה" על ההנהגה במצרים"[1] והסתיימו תמיד סביב האמירה אודות "סבירות נמוכה למלחמה" (וכך התמקדו בהקשר אופרטיבי טקטי), ניסח סאדאת רעיון תפיסתי אחר, שהיווה להבנתנו פיתוח לרעיון של נאצר במלחמת ההתשה. רעיון זה המשיך להתכתב עם התפיסה הישראלית ולא עם יכולותיו האופרטיביות טקטיות של צה"ל וצבא מצרים. סאדאת התמקד בתפיסה הישראלית שהוכיחה את עצמה עד מלחמת ששת הימים אבל לא בחנה כאמור את הרלוונטיות שלה מאז. מיקוד זה של סאדאת לא כלל בתוכו דיון על סבירות, יכולות או פערים לוגיסטיים אלא התמקד בהשלכות הקיפאון המדיני על תפיסת הביטחון הלאומי המצרית.
זמן המילים חלף והגענו אל נקודת הרוויה. עלינו להכריע את גורלנו עם מה שעומד לרשותנו – עלינו לדבוק בתכנית לשנות את המצב ולהבעיר בערה באזור. אז יהיו למילים משמעות וערך. המצב בעולם הערבי יישאר בדיוק כפי שהוא עתה, כל עוד ניוותר אנו עצמנו חסרי תנועה. בפועל, מצב הערבים, האמריקנים, הרוסים ועמנו יחמיר עוד יותר. לדעתי הוא יכול להסתיים רק בשתיקה ובמוות
אנואר סאדאת
[1] אורי בן יוסף, הצופה שנרדם, עמ' 163.
כתיבת תגובה