טענה – התפיסה הרווחת בהקשר המושג "מודיעין אסטרטגי" היא שמדובר במודיעין עבור מקבלי ההחלטות, הקברניטים. אחד הדברים הבולטים הנובעים מאותה מתיחת פרדיגמה מהסביבה הטקטית / אופרטיבית לאסטרטגית זו ההנחה כי שיח מודיעיני עם הרמטכ"ל זהה לשיח מודיעיני עם דרג מדיני בדגש על ראה"מ.
איתי ברון ונתן ברגר פרסו במאמר מעמיק את מערכת היחסים המאותגרת בין הנשיא טראמפ לבין קהילת המודיעין האמריקאית.[1] אומנם טראמפ הוא מקרה ייחודי של נשיא אשר פרסם את כל אשר על ליבו ברבים, אבל אם נתמקד נראה כי עיקר החיכוך בינו לבין קהילת המודיעין האמריקאית קשור לסוגיות של תפיסות עולם וקידום תפיסתו. לא בהקשר הטקטי של פעילות כזו או אחרת.
להבנתנו ומבלי לראות זאת בכתובים, הנשיא טראמפ גאה בקהילת המודיעין שלו שהביאה בין היתר לידי סיכול סלימאני (ינואר 2020) וסיכול מנהיג דעאש, אבו בכר אלבגדאדי (27 באוקטובר 2019). כאשר ההקשר הוא טקטי / אופרטיבי אזי למודיעין רלוונטיות עצומה שעם השנים רק התגברה וצמחה. כך גם ההנהגה הישראלית יותר מגאה ויודעת להעריך את כוחו של פרויקט המודיעין הישראלי (על כלל ארגוניו) בהקשר האופרטיבי טקטי.
עם זאת, כאשר הדיון עוסק בסוגיות של קידום תפיסת עולם, באסטרטגיה של המנהיג, שם מערכת המודיעין נכנסת להתנגשות וחיכוכים, וזה לא בגלל זלזול בתפקידה אלא שזה הקשר אחר לגמרי במלוא מובן המילה, והמחשבה מצד מערכת המודיעין שאותם כלים כמו בהקשרים הטקטיים / אופרטיביים רלוונטיים לסביבה האסטרטגית, היא זו שיוצרת את החיכוך ואת אי הרלוונטיות.
טראמפ גם מזהה נכון את מגבלותיה של גישה מודיעינית מסורתית ובעייתית, שמאפיינת חלקים בקהילה האמריקנית ומשתקפת בטענותיהם של מבקריו. גישה זו, במתכונתה הקיצונית, רואה את אנשי המודיעין כמחנכים של מקבלי ההחלטות ומבקשת לעצמה מונופול על בירור המציאות לגבי האויב והסביבה. כמה ספרים שנכתבו לאחרונה על ידי בכירי הקהילה לשעבר מלמדים כי לגישה זו יש עדיין אחיזה חזקה בארגוני המודיעין בארצות הברית
דוגמא זו אינה בלעדית לנשיא טרמאפ אלא מאבקים כאלה בין האסטרטג לבין המודיעין (והצבא) על רקע תפיסת עולם, התרחשו גם במדינת ישראל. רא"ל במילואים שאול מופז, תיאר בספרו את ההתארגנות בהקשרי צוות המו"מ שראש הממשלה לשעבר ברק הקים:
לצד כל צוות מדיני קם צוות מקביל של הצבא שעסק בנושא. אולם התחושה הייתה
שעמדות הצבא נדחקות לשוליים. הדים לכך הגיעו מהשטח….סיפרו לי שהם נותרים מחוץ
לחדר הדיונים ומקבלים נייר עמדה במקביל לסעיב עריקאת. בלחץ שנוצר סביב לוח הזמנים שקבע ברק…קולם של אנשי הצבא לא נשמע. צוותי ברק התקדמו, בעוד נציגי הצבא נותרו מחוץ לתמונה…אמנם הצבא כפוף לממשלה, על כך מעולם לא היה ויכוח…ולא רק שלא חשנו את השותפות, המעגלים סביב ראש הממשלה שידרו לנו ההפך ממנה: אנחנו יודעים מה אנחנו עושים, אתם תכינו את החומרים והמפות.
דוגמא נוספת הייתה על רקע הצהרתו של ראה"מ לשעבר אהוד ברק על כוונתו להוציא את צה"ל מדרום לבנון, קיימה הממשלה ישיבה בנושא ב-27 בפברואר 2000 בה דנה על אפשרות של נסיגה מלבנון ובתוך כל על האפשרות ליציאה חד צדדית. עצם קיומה של ישיבה זו הפתיע את המטכ"ל ואמ"ן בתוכו. מהלך זה מצד ראה"מ אף הביא את ראמ"ן דאז, האלוף עמוס מלכא להוציא מכתב מחאה.
האם ברק לא רצה להזמין את אנשי הצבא כי חשש מתיאור אפוקליפטי, שישפיע על מישהו
רא"ל (במיל') שאול מופז אף תהה בהקשרי אי הזימון הנ"ל
מחברי הממשלה להתנגד להחלטה? אני רוצה להאמין, שהייתה זו טעות של אנשיו. כך או כך, הייתה זו טעות קשה. מלכא ואשכנזי נפגעו מאוד. אני פחות. הרגשתי שכבר הופעתי מספיקבפני הממשלה.
[1] איתי ברון, נתן ברנר, "לדבר אמת לטראמפ: המשבר בין הנשיא וקהילת המודיעין האמריקאית", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 5 במרץ 2020.
כתיבת תגובה