המודיעין והאסטרטג – האסטרטג עוסק בפרשנות המציאות ולא תיאור המציאות

טענה – האסטרטג אינו מתמקד בתיאור המציאות אלא עם פירושה הנובעת בראש ובראשונה מתפיסות עולמו וממפגשים שמקיים בעולם. כל אלה משליכים על פיתוח האסטרטגיה שלו ואופן מימושה בעולם. לא מידע ולא מודיעין עמדו לנגד עיניהם של מנהיגי המדינה בבואם לקדם את האסטרטגיה בה הם מאמינים, אלא תפיסת עולמם – ושוב כדוגמא  – הסכם אוסלו (1993), היציאה מלבנון (2000), ההתנתקות (2005), הסכמי אברהם (2020).

במאמר שעסק ב"האתגרים הניצבים בפני המודיעין האסטרטגי"[1] טען שפירא כי בניגוד ליחס שיש למודיעין המבצעי טקטי שאין לו תחליף, המודיעין האסטרטגי, "מתקשה לבסס ולהצדיק את הבסיס האפסטימולוגי שלו, ולהמחיש לקברניטים את הערך המוסף הייחודי שלו".[2]

על בעיה דומה עמד כבר צבי לניר שהדגיש כי "תרומתו של המודיעין הממלכתי לקברניט היא בתחום המיידי. המודיעין הממלכתי אינו מצליח ליישם את יתרונותיו בתחומי המידע, הניסיון והמקצועיות לשיפור איכותה של תשומתו להתווית המדיניות ולהבהרת שאלות היסוד ברמה הלאומית".[3]

טענות אלה, מהוות להבנתנו את תמצית הפרדיגמה הנוכחית בהקשר מה שמכונה מודיעין אסטרטגי. כפי שהמודיעין המבצעי טקטי הוא המומחה ליריב (צד אדום) והמפקד חייב אותו בחדר על מנת לקדם פעולה בהקשר משימה, כך עפ"י שפירא המודיעין האסטרטגי חייב להיות.  משום מה כלל ההגדרות של מה שמכונה מודיעין אסטרטגי הוא  ניסיון למתוח הגיונות מהסביבה הטקטית  לסביבה האסטרטגית.

[1] איתי שפירא, "האתגרים המרכזיים הניצבים בפני המודיעין האסטרטגי", עדכן אסטרטגי, הבמה המחקרית, כרך 23 גליון 1, המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ינואר 2020.  https://strategicassessment.inss.org.il/articles/%d7%94%d7%90%d7%aa%d7%92%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%9e%d7%a8%d7%9b%d7%96%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a0%d7%99%d7%a6%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a4%d7%a0%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%93%d7%99%d7%a2/.

[2] שם.

[3] צבי לניר, ההפתעה הבסיסית, מודיעין במשבר, עמ' 169.