אם שוב נחזור להחלטות המרכזיות במדינת ישראל בשלושים שנה האחרונות – ההחלטה ללכת להסכם אוסלו – האם היה מבוסס על תהליך סדור ? ההחלטה על היציאה מלבנון ? עצם ההחלטה על ההתנתקות – האם קדם לה תהליך ארוך ? ההחלטה על ללכת למהלך של "הסכמי אברהם" ?
האלוף (במיל') עמוס גלעד טען בהקשר הסכם אוסלו כי "לא יכול להיות שעושים הסכם שלום היסטורי כזה בלי שהמודיעין מלווה את זה כשופט אובייקטיבי. אנשי המודיעין הם כמו שופטים. הם מסיקים מסקנות עפ"י הראיות שמונחות לפניהם…הערכת המצב היא של הקברניט שמחליט מה עושים או לא עושים".[1]
טענה – בסוגיה זו האלוף גלעד ואנחנו חלוקים. דרג מדיני קבע אסטרטגיה וביצע מהלכים על מנת לממש אותה. המודיעין או כל גוף מקצועי ו/או פוליטי אחר, אינו גוף אובייקטיבי נוכח הסיבות שמנינו קודם. ההחלטה על האם לממש את האסטרטגיה שכותרתה "הסכם אוסלו" לא נולדה בהערכת מצב אלא נולדה במסגרת סביבה אחרת, פוליטית, מדינית ולכן הערכת מצב אינה הכלי הרלוונטי בהקשר זה.
כך גם בהחלטת ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק לצאת מרצועת הביטחון במסגרת קמפיין הבחירות שלו לבחירות ב-1999, ההחלטה של ראה"מ לשעבר אריאל שרון ז"ל לממש את תוכנית ההתנתקות (2005), החלטתו של ראש הממשלה נתניהו להתנגד להסכם הגרעין בין המעצמות לבין איראן (2015) וכן החלטתו של נשיא ארה"ב טראמפ לסגת מההסכם (2018).
טענה – ניתן להסביר את המקרים האלה ונוספים כהתנהלות לא נכונה או לא אחראית של קברניטים בהיסטוריה אולם אין מדובר בכמה סוגיות שוליות בהיסטוריה של מדינת ישראל ולהבנתנו ככה הדברים עובדים בסביבה האסטרטגית.
[1] שמעון שיפר, המתריע, שיחות עם האלוף (במיל') עמוס גלעד (ראשון לציון: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2019), עמ' 53.
כתיבת תגובה