אלה אבני היסוד שלנו

מידע ותפיסה / כיצד להתמודד עם הפתעה בסיסית

אף פעם לא היה חסר מידע – בכלל האירועים שהיוו "הפתעה בסיסית" / "ברבור שחור" במהלך המאה עשרים לא היה חסר מידע בקרב גופי המודיעין השונים של אותה מדינה שהופתעה. כך היה ב"פרל הרבור" (1941), יום כיפור (1973), נפילת חומת ברלין (1989), אסון התאומים (2001), המשבר הכלכלי (2008), "השבת השחורה" (2023).
זה לא אתגר של מידע אלא של תפיסה שהייתה בהיסט / פער ביחס למציאות שהתפתחה.
לא ניתן להתריע אל מול אירועים אלה כי הם אינם בספקטרום החשיבה שלנו.
האתגר המרכזי כיצד המערכת המופתעת ממשיכה לפעול ולתפקד על אף ההפתעה ? כיצד היא לא נשברת ? זו לא שאלה של התרעה אלא של תפיסה ולמידה.

מדוע אם כן על אף הנאמר להעיל נראה כי המיקוד הישראלי ממשיך להיות במידע ? מאז מלחמת יום כיפור וכך הנראה הכיוון המסתמן מאז אירועי אירועי ה"שבת השחורה" ?

להרחבה אודות אבן היסוד "מידע ותפיסה"

מלחמת יום כיפור – משקולת בת חמישים

מלחמת יום כיפור כפי שנחרתה בשיח הישראלי, היא סמל לגבורה אבל גם משקולת שעדיין מונעת מחלק ניכר מהמערכת הישראלית (לא רק הביטחונית) להתבגר ולנהל שיח מפותח – אנואר סאדאת הצליח בפועל לטלטל את התפיסה הישראלית (כפי שכתב בפקודת המבצע טרם המלחמה) אבל אנחנו עדיין עם אותה תפיסה חמישים שנה אחרי.
הועדה המעצבת – המיקוד במידע ובידיעה הבודדת הוא הפרספקטיבה ממנה נבעו מסקנות ועדת אגרנט שהשליכו על מבנה קהילת המודיעין כולה עד ימינו אנו, על התפיסה מהו פלורליזם מחקרי, על היווצרות רעיון האיפכא מסתברא ועוד.
בדומה לדעה שניה מרופא – הנחת היסוד של התפיסה הנ"ל היא ששני חוקרי מודיעין ממקומות שונים צריכים לקרוא את אותה ידיעה כמו פניה לרופא נוסף עבור דעה שנייה לבעיה רפואית. מאחורי הנחת יסוד זו עומדת ההנחה שמודיעין הוא כמו מדע. שידיעה היא עובדה בדומה לממצא / נתון רפואי אשר חשוב לשמוע לגביו דעה שניה.

אבל הפתעת יום כיפור והתהליך שהתפתח בעקבותיה היו רק ביטוי לתפיסה רחבה יותר. שורשי התפיסה של מערכת הביטחון (והמודיעין בחלק ממנה) הולכים הרבה אחורה.

להרחבה אודות אבן היסוד "מלחמת יום כיפור"

שורשי התפיסה הביטחונית / המודיעינית (ולא רק)

ראשית הצירים / שורשי התפיסה של המודיעין הישראלי (והמערבי) ומערכת הביטחון הישראלית – היא לא במלחמת יום כיפור או "פרשת רותם" (1960) אלא הולכת אחורה עד לתפיסת הנאורות.
לא כולם רוצים להיות נאורים, פשוט רוצים לחיות חיים משמעותיים בעולם המודרני. לא כולם מתנהלים עפ"י עקרונות הגישה אבל בפועל אנחנו מנתחים את כולם ביחס אליה. סינואר מנהיג חמאס הוא לא רציונאלי במעשיו כבר נטען לא פעם, כנ"ל נצראללה, מזכ"ל תנועת חזבאללה.
לא לכל בעיה יש פתרון – אנחנו למודי אכזבות שאין פתרון אבל ממשיכים לחפש אותו. לופ אין סופי שמונע מאתנו לעצור ולחשוב. עפ"י תפיסת הנאורות קיים פתרון ואם לא מצאנו עדיין אז צריך להביא מומחים נוספים או לפחות למנות פרויקטור שיפתור את הבעיות המרכזיות. אם חזבאללה זה איום אז ניתן לנתח כל חלק וחלק וכך להבין אותו.
ההנחה הקיימת היא שתכנון מעמיק או פיתוח טכנולוגי יפתרו כל בעיה ואתגר (זאת על אף, שכיפת ברזל והמכשול החדש לא העלימו את האתגר שנקרא רצועת עזה).
מפחדים מהמופשט – בשם אותה נאורות וקידמה, הוצאנו את המופשט (האמונה כדוגמא בולטת) מחוץ לחדר. במאה העשרים ואחת שיח כזה הוא מוקצה (הדתה למשל). זאת לעומת, האבות המייסדים של ישראל שניהלו שיח על אמונה וחיים לצד קדמה ומדע. במגוון רחב של קבוצות בחברה הישראלית האמונה נמצאת במקום מרכזי בחיים. כנ"ל לגבי כלל היריבים המרכזיים של ישראל.
נתונים הפכו לחזות הכול – ניסיון להסביר ולנתח תופעות אנושיות ע"י נתונים בלבד נועד לכישלון. כל הסוגיות המהותיות של חיינו הן תופעות אנושיות – חינוך, משפט, כלכלה, תחבורה, הן בבסיסן מפגש בין אנשים. אנחנו מסכמים אותם במספרים בלבד ומפספסים את המהות. אנחנו חושבים שאפשר לתכנן הכול לפרטי פרטים וזאת טעות.
ניהול מתחים – החיים שלנו הם ניהול מתחים, לא הכרעות. בחיים הפרטיים שלנו אנחנו מנהלים את המתחים מדי יום וכל בוקר מחדש (כהורים, אנחנו מאוד רוצים בהצלחת הילד אבל נלחץ עליו לפני כל מבחן ? לפני כל תחרות שהוא משתתף ? או שלעיתים נעדיף לוותר ? לתת לו ללמוד בעצמו / ללמוד מכישלון ? נעדיף לא ללכת לאחת הקצוות (הכרעות).
אז למה זה אחרת בסוגיות בהקשר החברה והמדינה ? משום מה בשאלות של המדינה והחברה אנחנו מחפשים הכרעות (שאינן קיימות). מדינה יהודית – דמוקרטית זהו מתח. בעשורים האחרונים אנחנו מתמקדים בניסיון להכריע או בניסיון להפחיד שמישהו יכריע הכרעה שגויה. מדינה חילונית ? מדינת הלכה ? מושגים שמוחדרים לראשם של אנשים ומהותם היא הפחדה. רוב מכריע של החברה בישראל אינו רוצה או יכול לחיות באחד מהקצוות האלה.
התהוות, לא הכרעה, התהוות – הסכסוך הישראלי פלסטיני לא יעלם (לא לאחר הסכם ולא בעקבות מלחמה) גם אם נשקיע המון לצמצמו. מלחמת "חרבות ברזל" לא תכריע את חמאס, התנועה לא תעלם מעזה. כנ"ל לגבי מבצע כזה או אחר כנגד חזבאללה. איך אפשר להכריע רעיון /תנועה? החיים למדו אותנו שיש בעיות ללא פתרון ואנחנו חיים איתן, מתמודדים בעליות ובמורדות וממשיכים קדימה. החיים עצמם הם התהוות שאינה לינארית ואינה ניתנת לחיזוי או התרעה.
התמודדות מתמשכת ולא הכרעתית מול תנועות אמוניות – האם ניתן להגביל את היכולות הצבאיות של חמאס? כמובן! האם ניתן להגביל את היכולת התפקודית של תנועת חמאס בהקשרים השונים (אזרחי, מוניציפאלי) כמובן ! האם ניתן לגדוע את אחיזתה בלבבות האוכלוסיה ? ממש לא! עשרים שנה לאחר מבצע "חומת מגן", חמאס קיימת באיו"ש, היא גורם פוליטי, פועלת בקרב האוכלוסיה, אך אינה יכולה להקים מערך צבאי מפותח, אינה יכולה לפעול באופן חופשי בהיבט המוניציפאלי ואינה יכולה להתארגן באופן חופשי בהקשר זרועות השלטון השונות.

שלא תבינו לא נכון – הנאורות חוללה את ההתפתחות המדעית והטכנולוגית והיא בסיס משמעותי בנס הנקרא מדינת ישראל. אך במקביל פרקטיקות החיים של הגישה המודרנית הביאו להתפתחות פער והיסט. הן יצרו בידול והסתגרות ביחס למרחב בו ישראל ממוקמת. המיקוד בטכני, בפיזיקאלי הביא להתעלמות ממה שנמצא בכל חדר – תפיסת העולם, קריבמפגש בין תפיסת הנאורות לעומת הפילוסופיה המזרחית (שרוב האוכלוסייה במרחב חיה לפיה).

המפגש בין התפיסה הישראלית לזו של היריבים המרכזיים שלנו (חמאס, חזבאללה, איראן ואף רש"פ לפחות) עומד בלב התסכול הקיים בקרב חלק מההנהגה הישראלית והחברה הישראלית. אנחנו מתמקדים בכמה הרגנו / יעדים שנתקפו והיריבים עוסקים במשהו אחר לחלוטין (ירושלים לדוגמא ב"שומר חומות").

להרחבה אודות אבן היסוד "שורשי התפיסה הביטחונית / מודיעינית"

סביבות, לא דרג / רמה

החשיבה הטכנית הטמיעה את הניתוח של רמות שונות / דרג – כך אסטרטגיה הינה רמה מעל הרמה האופרטיבית שמעל הרמה הטקטית. מה ההבדל ביניהן ? רק הגודל ? כמות הדברים ? חשיבות הדברים ?
סביבות ולא היררכיה – בניגוד לתפיסה הרווחת הנ"ל – להבנתנו מדובר בסביבות שונות בעלות מאפיינים שונים, שפה שונה וכלים שונים. יחודו של האסטרטג שהוא פועל בכלל הסביבות.
מערכתי להבנתנו אינה רמה נוספת או סביבה אלא גישת חשיבה המאפשרת להתמודד טוב יותר עם אתגרים מורכבים ואף סבוכים.
מציאות – איננה רק טקטית/ פיזיקאלית / ממשית. התייחסות לכלל תחומי החיים כמדע מדויק, כמו גם לסביבה האסטרטגית שאינה טקטית / פיזיקאלית מהווה פספוס.
בסביבה הטקטית – ניתן לתאר מציאות ולכן ניתן לעסוק בעתיד. בסביבה האסטרטגית זה לא הנושא, לא ניתן לתאר מציאות וגם לא לנבא עתידות.
שימוש במילה "אסטרטגי" או "אסטרטגיה" אינו מעיד על שיח אסטרטגי – המערכת הביטחונית (ולא רק היא) צמחה מאתגרים אופרטיביים – טקטיים. בסביבות הטקטית והאופרטיבית היא עיצבה את עצמה.
מתיחת מושגים – על מנת לתת מענה לצרכים בסביבה האסטרטגית, המערכת הביטחונית לרוב נשענת על המושגים המוכרים לה או מפתחת מושגים חדשים המתפקדים היטב בהקשרים האופרטיביים – טקטיים אך אינם רלוונטיים לסביבה האסטרטגית. המושגים "התרעה אסטרטגית", "סימנים מעידים למלחמה", "הכרעה", ו"הרתעה" הן דוגמאות לכך.
"תכנון אסטרטגי" הוא אחת הסתירות הגדולות בתחום – אנחנו לא יודעים מה יקרה בשבוע הקרוב, בטח ובטח בשנה הקרובה אבל דורשים תוכנית רב שנתית ואף עשור / שניים קדימה. הנחה זו מובילה לעיתים להתעלמות מהתפתחות המציאות תוך התמקדות במימוש תכנית שהתגבשה במציאות אחרת.

להרחבה אודות אבן יסוד "סביבות"

על מודיעין

בתפיסה הרווחת, תהליך עבודת המודיעין דומה לתהליך המדעי ובעל מטרה משותפת – לחתור אל האמת .
החשיבה המכניסטית (שהיקום הוא מכונה) חינכה והטמיעה את הצורך לחשוב ולהתכונן לתרחיש עתידי (שעדיין לא קרה ולכן לא קיים). לכן ננסה להתריע מפני התהוות למרות שזה בלתי אפשרי.
בסביבה האופרטיבית – טקטית – מודיעין הוא מושג מסדר ומרכזי. כלומר בהקשרים בהם פעולה מבוססת על מידע ונתונים.
התרעה היא כלי מבצעי מהעולם הטקטי. התרעה מול מחבל, פיגוע, ירי נ"ט – כלי רלוונטי ביותר ואמ"ן עשה תהליך מעורר השראה בעשורים האחרונים לחיבור המודיעין לעולמות המבצעיים.
פרשנות ותיאור המציאות – הגדרת תפקיד המודיעין כמוסד לתיאור המציאות הינה הגדרה מדויקת לתפקיד המודיעין בסביבה זו. המודיעין הישראלי הוא אחד הטובים בעולם, אם לא הטוב שבהם בהקשרים אלה.
סביבה אסטרטגית – הגדרת תפקיד זהה בהקשרים האסטרטגיים היא עוד דוגמא למתיחה מעוותת בין הסביבות. בסביבה האסטרטגית אין מציאות שאותה ניתן לתאר, אלא פרשנות של כזו (ואין פרשנות נכונה או לא נכונה).
מודיעין אינו מושג מסדר בהקשרים אסטרטגיים (מבוסס תפיסות עולם, מאופיין בהתהוות, אמונות, אינו מיועד להגיב מול היריב). לכן, המושג "מודיעין אסטרטגי" הוא עיוות שהתפתח עם השנים.
מודיעין ואסטרטגיה – אם נבחן את ההחלטות המרכזיות במהלך ארבעת העשורים האחרונים (לפחות) של ראש ממשלת ישראל שהביאה לידי ביטוי תפיסת עולם, נראה כי מודיעין לא היה הבסיס שלהן ואף בחלק מהן היה ממודר – הסכם אוסלו (1993), יציאה מלבנון (2000), התנתקות (2005), הסכמי אברהם (2020). במה מודיעין כן סייע ? באופן מימוש ההחלטה (הערכות מצב וכו').

להרחבה אודות אבן היסוד "מודיעין"

השלכות המפגש בין תפיסת היריבים לבין התפיסה הנוכחית של מדינת ישראל

המיקוד בעימות הינו החיכוך – העימות בינינו לבין מדינות ערב, ובעשורים האחרונים בינינו לבין תנועות כגון חזבאללה, חמאס ופת"ח וגם איראן מבוסס על חיכוך, וממוקד במאבק על השפעה, לא על הכרעה. העימות והמאבק כאן להישאר בעוצמות שונות. רעיון הכרעה הינו חזון בלבד.
מדינת ישראל שואפת ודורשת משהו שלא קיים – המטרות המוצהרות בהקשר ביטחוני הן יציבות ושקט. בבסיס תפיסת העולם של היריבים שלנו עומד כאמור החיכוך. לפעמים בדמות ירי ולפעמים בדמות הצהרות / מהלכים אחרים. להגיע למנוחה ולנחלה זו שאיפה, אבל שאיפה בלבד.
חיכוך אינו שווה מלחמה – אנחנו ממוקדים כל הזמן בתרחיש עתידי ומפספסים את הכאן ועכשיו. את ההתמודדות עם החיכוך וההשלכות שלו. חיכוך מהותו לנהל ולשמר משוואות שהינן רכיב מרכזי בתפיסת היריבים. מדינת ישראל היא בעלת השפעה מרכזית ומשמעותית על עוצמת החיכוך בעימות עם יריביה – אם נבין זאת לעומק נדע להתמודד נכון (כמדינה וכחברה) עם החיכוך אותו מובילים אותם היריבים.
מדד ההרתעה הוא מדד לא רלוונטי – זה שירו רקטה לא אומר שאין הרתעה וזה שלא יורים אינו אומר שהיא קיימת. למה מודדים ? כי זה קל, כי זה מאפשר לתת כותרת בעיתון וכי זה מאפשר שיח מבוסס נתונים. הרתעת נצראללה וחזבאללה לאחר מלחמת לבנון השניה (2006) אינה רלוונטית ונובעת מקריאה לא נכונה של האמירה של נצראללה מהראיון בסוף המלחמה – "אילו הייתי יודע…לא הייתי מבצע את פעולת החטיפה".
מה תפיסתי בתפיסת הביטחון הלאומי – תחת אותה תפיסה של דיוק, של נתונים ושל מיקוד בפיזיקאלי (כנגזרת מהנאורות), אנחנו מנהלים שיח על ביטחון לאומי אבל מתמקדים במילה ביטחון. ביטחון לאומי מבטא אינטרסים לאומיים. הפירוק של הביטחון הלאומי למערכות המדינה – ביטחון, בריאות, חינוך, כלכלה נובע מגישת הנאורות והתפיסה המכניסטית שיצר מערכות שרק התרחקו מהאינטרסים הלאומיים והתמקדו בנתונים ובמדידה.
המשולש אינו לאומי אלא אופרטיבי טקטי בלבד – הכרעה, התרעה, הרתעה (והגנה) אינם מבטאים אינטרסים אלא עוסקים בסוגיות צבאיות, ביטחוניות בלבד. הפיכתם לסמל התפיסה הביטחונית בישראל יצר דיון חד מימדי שאינו רלוונטי לאתגרים של ישראל מאז מלחמת יום כיפור לפחות.

להרחבה אודות אבן היסוד "המפגש בין תפיסות"

למידה מסדר שני – נדרש מנגנון אחר

אתגרים – האתגרים המרכזיים של מדינת ישראל אינם טקטיים/ מוחשיים אלא תפיסתיים/ מופשטים שהמענה להם אינו פעולה ספציפית, אלא המשגה רלוונטית, גיבוש תפיסה רלוונטית, שינויים עמוקים במבנה וארגון.
מה לא רלוונטי – מנגנון הערכת המצב (גם אם היא הערכת מצב "אסטרטגית") אינו רלוונטי. כיון שעדיין לא ברור מה הבעיה? היכן הפער? אילו כלים חסרים ? וגם בעיקר לא ברור אילו החלטות / כיווני פעולה נכון לקבל / לקבל.
מנגנון למידה מסדר שני/בסיסית – בחינה רציפה ומתמשכת של הנחות העבודה שלנו בחינת ההתפתחויות במציאות ביחס אליהן, המשגת הנחות עבודה מחדש והגדרת עקרונות פעולה בהתאם. למידה, שעיקרה לימוד על עצמנו ולא עוד גילוי על האויב.
מטרת הלמידה – מניעת הפתעות בסיסיות – הפתעות מתרחשות כל הזמן. ישנן הפתעות (מצביות) שניתן להתמודד איתן / לסכל אותן באמצעות מידע, אך הן לא העיקר ולא האתגר המרכזי בהקשר האסטרטגי. ההפתעות המרכזיות הן דווקא אלה העלולות לערער את המערכת, אלה מהסוג של הפתעות בסיסיות.
לא מדובר במנגנון איפכא מסתברא אחר – מנגנון הלמידה אינו מודעיני הממוקד ביריב ואיך ניתחנו ידיעה כזו או אחרת, אלא עיסוק שיטתי בשאלות מסדר אחר.
אמ"ן כמחולל הלמידה – במנגנון הנ"ל אמ"ן לא ייבחן על הערכות המצב השנתיות, בתיאור אויב, מגמות, הערכות ותרחישים. אלא דווקא על תשתית הידע המתפתח אודות התפיסה על עצמנו גם ביחס להתפתחות אצל היריב.

להרחבה על "למידה"