במאמרו אודות ה-5 באוקטובר 1973 התייחס ברון לתפקיד המודיעין ומקומו של ראמ"ן דאז, אלי זעירא באפשרות לגשר על הפער. עפ"י ברון:
התפקיד של המודיעין הוא לא לחזות את העתיד, אלא לעזור למקבלי ההחלטות לחשוב עליו (Nye, 1994). זעירא היה בעמדה מצוינת לבחון באופן ביקורתי את מערכת התפיסות הישראלית ולזהות את הפער בינה לבין המציאות שהתהוותה הן בקשר למרחב ההרתעה והן בקשר ליחסי הכוחות. הערכת הסבירות הנמוכה שלו אכן הפכה לפחות רלוונטית לאורך היום והאמון של מקבלי ההחלטות בה התערער. אבל, בהתעקשו לחזות את העתיד, גישתו הנחרצת של זעירא נכחה בחדרי הדיונים, הקשתה על זיהוי הפער ומנעה התפתחות של הבנה אחרת לגבי המציאות. היא בוודאי לא עזרה למקבלי ההחלטות לחשוב על העתיד שהקדים להתממש
להבנתנו, אלי זעירא, ראמ"ן טרום מלחמת יום כיפור ובמלחמה עצמה לא היה בעמדה "לבחון באופן ביקורתי את מערכת התפיסות הישראלית ולזהות את הפער" כיון שהתמקד בשיח טקטי אודות מידע ואיסוף. שיח כזה התנהל מאז סיומה של מלחמת ששת הימים.
אנחנו מאוד מסכימים עם ברון ש"תפקידו של המודיעין הוא לא לחזות את העתיד" אך לחשוב על העתיד אינו שיח של דפ"אות בדומה לשיח אודות תוכנית אופרטיבית בה לקמ"ן ישנו מקום מרכזי. בסביבה של ראש הממשלה ראש אמ"ן אינו המומחה הבלעדי ואינו מחזיק בידע המאפשר להפגיש בין התפיסה הישראלית לזו המצרית על מנת לבחון את הפערים ואת השלכותיהם.
לא ניתן להבנתנו להשתמש במנגנון הערכת המצב בהקשר סוגיות מערכתיות שמהותן קידום האסטרטגיה, כיוון שלא ברור לנו עדין מה הבעיה ועדין אין לנו מערכת מושגים רלוונטיים שתסייע לנו לפרש את המציאות שהתהוותה. נדרשת גישה / התבוננות אחרת.
גישה אחרת משמע, אנו פועלים בעולם (האסטרטגי) המצוי בתנועה מתמדת ובו מתפתחים אתגרים כל העת. בסביבה הזו, לא לכל אתגר או בעיה יש פתרון ולכן החכמה היא לנוע בקצב רלוונטי לשינויים המתחוללים כשהמטרה היא השפעה על סוג האתגר, על עצמת האתגר ובה בעת הסתגלות למשמעויות ולהשלכות האפשריות של האתגר או של הבעיה עלינו.
הלמידה הנדרשת היא רציפה ומתמשכת כאשר, מטרות הלמידה אינן רק מטרות מדידות והן אינן מוגדרות רק דרך האויב. השאלות המנחות הן גם על האויב אבל גם (אולי בעיקר) עלינו ובתוך כך לא רק כיצד מסירים איום או כיצד מונעים את התממשותו אלא גם כיצד חיים עם קיומו ו/או מתמודדים עם התממשותו.
בתוך כך, בחינת הנחות יסוד באופן רציף מה השתנה במציאות מאז שהנחנו את הנחות היסוד שלנו? כיצד הנחות עדכניות משליכות על האופן בו אנו פועלים? ועוד.
כל זאת, על מנת לפתח ידע רחב ועמוק שיהווה תשתית להתמודדות עם מציאות שתיכפה עלינו בהפתעה, מציאות שאין לנו דרך לתאר אותה לפני שהתהוותה אולם ככל שיהיו ברשותנו ידע ומושגים מגוונים אודות עצמנו אל מול התפתחויות במציאות (בכל רגע נתון) כך נוכל להתמודד טוב יותר עם מציאות שתפתיע אותנו ולתפקד בה באופן רלוונטי על אף ההפתעה (התהוות, "ברבור שחור"). מדובר בפיתוח ידע ויכולות תשתיתיים, כאן ועכשיו, ולא בניתוח סבירותם של תרחישים עתידיים שונים.
שיח כזה לא התפתח טרם מלחמת יום כיפור (1973) במטכ"ל ולא עם הממשלה וראש הממשלה.
בקפיצה לימינו (טרום מלחמת "חרבות ברזל" וגם לאחריה), הדיון המהותי בהקשר התמודדות עם היריבים שלנו (חזבאללה, חמאס) אינו האם הם מורתעים ? או כיצד נכריע אותם ? אלא מה נדרש לפתח על מנת להיות רלוונטיים במאבק המתמשך. ולא, אנחנו לא מתכוונים כיצד נשלב טכנולוגיות חדשות – את זה אנחנו עושים בצורה הטובה ביותר בעולם. השאלה הבסיסית דווקא בהקשר הזה היא מה משמעות החיכוך בהקשרי מדינת ישראל ? השאיפה לפתרון (הכרעה, הרתעה) מונעת כל דיון על זה, היא מייצרת תסכולים שאינם נגמרים. חיכוך אינו שווה מלחמה.
שאלות אלה חסרות בלב הדיון להבנתנו.
עד כאן העמקה באבן יסוד "מלחמת יום כיפור" – בחזרה לאבני היסוד
כתיבת תגובה