פוסט זה הינו במסגרת הפוסטים על ניתוח מלחמת יום כיפור – פרדיגמה אחרת. לאבני היסוד שלנו בתחום זה לחצו כאן.
צה"ל עסק בעדכון תכניות אופרטיביות מבלי לקיים למידה בסיסית לפיתוח ידע חדש על המציאות העדכנית אחרי "ששת הימים" וכך היה כלוא בחשיבה טקטית/אופרטיבית המכוונת להכרעת האויב, כאשר היריב חשב על חיכוך ללא הכרעה צבאית כמחולל התהוות חדשה.
להלן כמה דוגמאות לשיח שהתמקד בהקשר הטקטי ולא בהקשר התפיסתי נוכח השינוי שחוללה מלחמת ששת הימים, במקביל למלחמת ההתשה ולאחריה:
בין גבול סיני לתעלת סואץ
תוצאות מלחמת ששת הימים הביאו לסידור מחדש של גבולות מדינת ישראל. טרם מלחמת ששת הימים שרר איום קיומי ומיידי על מדינת ישראל שהתבטא באיום ישיר כביכול על באר שבע, ירושלים, גוש דן והישובים בגליל. לאחר המלחמה נוצר מצב חדש שבו צבאות מצרים וסוריה רחוקים מהישובים הישראליים. כל סיני הפריד בין הישוב הישראלי הקרוב לבין הצבא המצרי. כך, לא היה איום ישיר על תושבי מדינת ישראל מצד מצרים.
דיון בהשלכות ההגנה בתעלת סואץ המתכנס לשאלה האם נגן על קו המים (קו בר לב) או נתבסס על ציר החת"מ הוא דיון טקטי. זה אינו שיח שמהותו בחינת מקומה של המגננה בתוכנית הצה"לית נוכח השינוי של עומק סיני.
על אף עומק סיני, צה"ל והצבא המצרי היו ערוכים משני צדי תעלת סואץ. היערכות זו כך נראה תרמה למיקוד השיח בהקשר הטקטי (יכולות ההתרעה) ולא בסוגיות תפיסתיות.
מגננה ומתקפה
המתקפה תפסה מקום של כבוד בתפיסה הצה"לית עד מלחמת ששת הימים וכמובן עד מלחמת יום כיפור. על אף השינוי בשטח והעומק שסיני אפשר בהיערכות למגננה, עדיין התפיסה המרכזית הייתה בלימת המתקפה המצרית ומיד מעבר למתקפת נגד. הנחה זו באה לידי ביטוי בתרגיל מטכ"לי בקיץ 1972 וכאמור בתכניות האופרטיביות שנשענו על הנחה כי "הסדיר יבלום".[1]
מכה מקדימה
מלחמת יום כיפור הייתה המלחמה הראשונה מאז מלחמת העצמאות שבה היריב פותח ביוזמתו מהלך התקפי משמעותי כנגד מדינת ישראל. זו אחת הסיבות המהותיות להפתעה הבסיסית. סיבה זו נבעה מהפער שנתגלה בין התפיסה של מדינת ישראל את עצמה ואת היריב לבין תפיסת היריב את עצמו ואת מדינת ישראל. במבצע סיני (1956) וכמובן במבצע "מוקד", מהלך הפתיחה העוצמתי והמפתיע של מלחמת ששת הימים, הייתה זו ישראל שיזמה. מלחמת ההתשה הייתה ביוזמה מצרית אך לא היוותה מהלך התקפי מהותי בעיקרו.
כיוון שהמהלך המקדים, מכה מקדימה, היה כלי מערכתי מרכזי בתכנון הצה"לי הוא היה אחת מהאופציות שהועלו ע"י הרמטכ"ל בדיונים עם ראש הממשלה ושר הביטחון בימים ובשעות שקדמו לפתיחת המלחמה, ב-6 באוקטובר ב-14:00.[1] אופציה שנשללה ע"י גולדה מאיר ושר הביטחון דיין.
נראה כי הסירוב למכה מקדימה (כמו גם לגיוס מילואים) מצד ראש הממשלה גולדה מאיר לא היה עניין מקרי או שולי אלא נבע מסיכום חשאי בין מאיר לבין הנרי קיסינג'ר. במסגרת שיח חשאי וממודר בין השניים נראה שסוכם כי ישראל לא תבצע מהלך מקדים שיביא לפתיחת מלחמה בתמורה לאי קידום הסכם שלום בתיווך אמריקאי לצד המשך אספקת הנשק לישראל.[2]
1. להביא בחשבון שיהיה חידוש מלחמה, בחצי השני של הקיץ הזה. 2. המלחמה תתחדש על ידי פתיחת מלחמה ביוזמה או בפתיחה מובהקת של מצרים וסוריה. 3. במלחמה ישתתפו מצרים וסוריה, ולא תשתתף ירדן. 4. לאחר שאמרתי שהפתיחה היא מצרית־סורית, יש להביא בחשבון לתכנן ולהכין גם מכה מקדימה או תקיפה מקדימה שלנו במסגרת חידוש המלחמה שלהם.[1]
הנחיית שר הביטחון דיין לצמרת צה"ל במאי 1973 להתכונן למלחמה תחת הנחות העבודה הנ"ל.
הנחיה לתכנן מכה מקדימה אינה אומרת שתהיה כזו ועובדה, שבזמן אמת לא קיבל הרמטכ"ל אישור לממש זאת.
מידור הרמטכ"ל מהסיכום עם האמריקאים הביא להבנתנו להנחות עבודה לא נכונות של הרמטכ"ל בבואו להיערך למלחמה ולכן הוא עדיין דרש אישור למכה מקדימה ולגיוס מילואים רחב מספר שעות טרם המלחמה. הוא לא ידע ולא הבין היכן הלכה למעשה ממוקמים ראש הממשלה ושר הביטחון בנושא זה.
בפועל, הנחת העבודה של הרמטכ"ל ופורום מטכ"ל לפחות הייתה שצה"ל יפתח במכה מקדימה (על אף אמירה מפורשת של דיין להתכונן לפתיחת מלחמה ביוזמה מצרית וסורית). פער זה לבדו בין הרמטכ"ל (והמטכ"ל) לבין שר הביטחון וראש הממשלה תרם תרומה גדולה לתדהמה הבסיסית.
[1] חנוך ברטוב, דדו, 48 שנה ועוד 20 יום, יומן המלחמה, כרך שני (אור יהודה: כנרת, זמורה ביתן, דביר, 2002), עמ' 368.
[2] יגאל קיפניס, "הרבה יותר ממחדל: מה אנחנו לא יודעים על מלחמת יום הכיפורים", מעריב, 8 באוקטובר 2019. https://www.maariv.co.il/news/military/Article-723047 .
[1] צבי לניר, הפתעה בסיסית, עמ' 18-21.
כתיבת תגובה