כשאנחנו אומרים "התפיסה הישראלית" איננו מתכוונים לאותה קונספציה מפורסמת. אנו מתכוונים לתפיסת המציאות הישראלית. הדימוי של ישראל ביחס לעצמה, ביחס ליריב וביחס לאופן בו תופס היריב את עצמו ואת ישראל. הפער בין התפיסה הישראלית לבין המציאות היה, להבנתנו, הגורם המרכזי לתדהמה / להפתעה הבסיסית.
קונספציה לעומת זה עוסקת אך ורק ביריב. זה הגיון שהטלנו על היריב בבואו לבצע פעולות מסוימות ובמקרה של אוקטובר 1973 – לפתוח במלחמה. שבירת הקונספציה יכלה אולי למנוע הפתעה מצבית – עיתוי פתיחת המלחמה, אולם לא את ההפתעה הבסיסית. התפיסה לאורה פעל סאדאת, אליה נתייחס בהמשך, רוקנה מתוכן את התפיסה הישראלית וזה חולל את ההפתעה הבסיסית.
הפער בין התפיסות (הישראלית והמצרית) בא לידי ביטוי כבר עם סיומה של מלחמת ששת הימים ופרוץ מלחמת ההתשה. הייחודיות של מלחמת ההתשה הינה בעובדה שזו הייתה הפעם הראשונה שבה מתערערת בפועל תפיסת הביטחון הישראלית. אמנם, הגענו להפסקת אש בזכות מהלכים (טקטיים) של מדינת ישראל (תקיפות משמעותיות של חיל אוויר ועוד) אולם אין בכך להעיד על התמודדות עם הרעיון המערכתי של היריב ועם הלמידה של היריב מהחיכוך אתנו.
היכן ההרתעה? כחודש לאחר הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים (ועל אף נחיתות צבאית מצרית) החלו תקריות באש בתעלת סואץ שהתפתחו עד להגדרה המוכרת – מלחמת ההתשה.[1]ההגיון לפיו פעלו המצרים "במלחמה" זו היה חיכוך במרחב התעלה לשם הבאת הישגים מדיניים.[2]
מטרתה העיקרית של מצרים הייתה להסב לכוחות הישראלים בסיני אבדות כבדות בציוד ובנפש, במטרה לשכנעה כי המשך הכיבוש מגלם בחובו מחיר יקר עבורה. זאת, הן לפגוע במורל הצבא והחברה הישראלית והן כדי לאלץ את ישראל להחזיק חלק ניכר מצבא המילואים שלה מגויס, ובכך לפגוע בכלכלתה. מעבר לכך, המלחמה נועדה להשיב לחייל ולאזרח המצרי את ביטחונם העצמי… ולשדר לעולם מסר פוליטי חד משמעי שלפיו מצרים ומדינות העימות לא ייטשו את השטחים הכבושים.
גנרל אלגמסי על מטרות המלחמה, מתוך אורי בן יוסף, הצופה שנרדם, עמ' 52 – 53.
בעוד מצרים פיתחה הגיון של חיכוך (ולא הכרעה) שהתמקד בערעור התפיסה הישראלית ולא במטרות ויעדים פיזיקאליים, במוקד הדיונים של הצמרת הביטחונית עדין עמד המשולש בתפיסת הביטחון הישראלית (הרתעה, התרעה, הכרעה) בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור. הוא בא לידי ביטוי בדיונים אודות סאדאת ומידת הרתעתו (בדומה לניתוח אודות נאצר ומלחמת ששת הימים), במיקוד הדיונים ביכולת ההתרעה של ישראל אל מול מהלך התקפי מצרי וכמובן בתפיסה ההתקפית של צה"ל להכריע כל מהלך התקפי מצרי ע"י הסד"כ הסדיר.
[1] אורי בר יוסף, הצופה שנרדם, עמ' 41.
[2] דן שיפטן, "האסטרטגיה של ההתשה", ישראל היום, 27 באוגוסט 2020. https://www.israelhayom.co.il/article/795397 .
כתיבת תגובה