נחזור לדבריו של משה דיין מ-1959:
שני הצדדים מוכנים לכאורה למצב של "לא מלחמה ולא שלום". אך השאלה היא על מה הדגש: על "לא מלחמה" – או על "לא שלום" ? והנה, הערבים אינם מוכנים למצב שאין בו שלום מינימלי לתושביה ולפיתוחה. אם מצב זה לא ישתנה, עלולה המתיחות לגבור ולהביא להתפוצצות ולמלחמה – גם אם אף אחד מן הצדדים לא יתכון להגיע לכך; אלא די בכך שהוא יבכר השתלשלות אפשרית זו על פני ויתור על מדיניותו.
משה דיין, "מחשבות על מעמדנו", מערכות קי"ח – קי"ט, אפריל 1959, עמוד 88. http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/7/106657.pdf.
על מה הדגש ? שואל דיין. הדגש הינו החיכוך. חיכוך אינו שווה מלחמה. הוא לא חייב להביא לכדי מלחמה. לא כל פיגוע הוא מלחמה. מיסקלקוציה אותה תיאר דיין אינה קיימת באמת אם שני הצדדים אינם רוצים במלחמה. מעת לעת יהיו רמות שונות של חיכוך אבל מלחמה אינה חייבת להתרחש.
בעוד ישראל עדיין מודדת ניצחונות בכמות הרוגים ליריב ובהכרעתו, היריבים שלנו תופסים ניצחון כהמשך עמידתם לאחר המלחמה והיותם רלוונטיים להמשך המאבק. הפער הזה העמיק את תחושת התסכול והאכזבה שהופיעו ועדיין מופיעים סביב הדיונים אודות האתגרים השונים של מדינת ישראל.
בעוד היריבים שלנו מתמקדים באתגור התפיסה, אנחנו עוסקים בשאלות אופרטיביות טקטיות של הכרעה, התרעה והתרעה ובעשור הקודם הוספנו רכיב נוסף – הגנה. אבל שוב, זה סוגיה אופרטיבית שמהותה ריבוע המשולש ולא מיקוד בתפיסה.
הדיון המהותי בהקשר התמודדות עם היריבים שלנו אינו האם הם מורתעים או האם נכריע אותם אלא מה נדרש לפתח על מנת להיות רלוונטיים במאבק המתמשך. ולא, אנחנו לא מתכוונים כיצד נשלב טכנולוגיות חדשות – את זה אנחנו עושים בצורה הטובה ביותר בעולם. השאלה הבסיסית דווקא בהקשר הזה היא מה משמעות החיכוך בהקשרי מדינת ישראל ? השאיפה לפתרון מונעת כל דיון על זה, היא מייצרת תסכולים שאינם נגמרים. חיכוך אינו שווה מלחמה.
כל מפגש בינינו לבין חמאס / חזבאללה / איראן הוא עוד מפגש במסגרת העימות. כל מפגש הינו חלק מתחרות למידה. בהקשר האופרטיבי טקטי אנחנו מעצמה עולמית. הדיון המהותי להבנתנו אותו צריך לפתח הוא בהקשר המערכתי.
עד כאן העמקה בנושא "מפגש בין תפיסות". חזרה לאבני היסוד.
כתיבת תגובה