מפגש בין תפיסות עולם ולא בין צבא לצבאות טרור – המשך

עימות מתמשך, נצחי לעומת עימות חולף

תפיסת העימות של היריבים המרכזיים הינה תפיסת עימות מתמשך ואין בה כך נראה, חלוקה למצבי שח"ם – שגרה, חירום ומלחמה או מב"מ. היא מבוססת חיכוך ולמידה ואינה רואה במפגשים בעלי חיכוך בעצימות כזו  או אחרת  ככלי של הכרעה או פתרון, אלא כאבן דרך בעימות מתמשך. לכן, מלחמה יזומה אינה כלי רלוונטי. היא אינה פונקציה ברעיון זה ואינה משרתת אותו.

לעומתה, תפיסת העימות הישראלית הינה תפיסת עימות חולף. כל מפגש בעל חיכוך בעצימות גבוהה מטרתו להכריע ולהרחיק את המפגש הבא. כל חיכוך אלים נמדד בהקשרי שחיקת הרתעה. גם כאן נמצא ההקשר והמענה הצבאי במוקד ולכן ממוקד בסוגיות אופרטיביות – טקטיות – יעדים לתקיפה, כמות הרוגים וכו'.

רעיון של חיכוך ולמידה לעומת "וילה בג'ונגל", סיפורו של קיר הברזל

האסטרטגיה של תנועות ההתנגדות מבוססת חיכוך ולמידה. כל מפגש, אם הוא פיזיקאלי בהקשר הצבאי או אחר (כתבה, שיח) מאפשר את הלמידה אודות ישראל. הדוגמא הבולטת של השנים האחרונות היה אופן התגובה הישראלית ל"צעדות השיבה" במרחב הגדר בגבול עזה (2018). אופן התגובה הישראלית הביא את חמאס למסקנה שזהו כלי רלוונטי ולכן עודד והשתמש בו לאורך זמן.

מנגד, רכיב מרכזי באסטרטגיה הישראלית הינו "קיר הברזל" או "וילה בג'ונגל". "קיר הברזל" פותח ע"י ז'בוטינסקי בתקופת המנדט הבריטי בהקשרי ערבי ארץ ישראל, אך נראה ובן גוריון פיתח והרחיב  אותו בהקשרי מדינות ערב.[1]

הפרשנות הרווחת לאותו קיר, לצד רעיון "וילה בג'ונגל" מעמיד את ישראל ואת היריבים משני צדי הקיר, ללא מפגש או חיכוך. "הם שם אנחנו כאן" הוא המשפט המסכם זאת. השילוב שלו עם השאיפה לשקט סותרת את רעיון החיכוך, כך שכל רקטה או פיגוע הופכים מיד להסלמה או לרעיונות של תגובה בדמות מבצע רחב, לשם הכרעה והחזרת ההרתעה. מאפיין נוסף של "הקיר" הוא הפאסיביות לעומת רעיון החיכוך של תנועות ההתנגדות. על מנת ללמוד על ישראל צריך להיות אקטיביים, במובן שלאהוב את החיכוך, את המגע. אנחנו משום מה רוצים להסגר מאחורי קירות ומכשולים.

[1] יצחק בן ישראל, תפיסת הביטחון של ישראל, עמ' 39.