כבר מראשית שנות החמישים החלו תקריות בגבולות השונים (עם סוריה, ירדן ומצרים) של מדינת ישראל להביא לחיכוך ברמות משתנות. עיקר המענה היה "פעולות תגמול" בתגובה לפגיעה באזרחי מדינת ישראל וחיילי צה"ל.
כמענה למגבלות הסכמי שביתת הנשק (לאחר מלחמת העצמאות) בהקשר החזקת סד"כ צבאי בסיני, הקימה מצרים כוח שיטור פלסטיני בפיקוד מצרי. החל משלהי שנת 1954 החל הכח הנ"ל (פאדיון) לבצע פשיטות כנגד מטרות אזרחיות ישראליות. בהקשר זה הצהיר נאצר כי "מצרים החליטה לשלוח את גיבוריה, תלמידי פרעה ובני האסלאם והם ינקו את אדמת פלסטין… לא יהיה שלום בגבול ישראל משום שאנו דורשים נקמה, ונקמה היא השמדתה של ישראל".[1] להבנתנו, נאצר הדגיש במשפט זה את חשיבות החיכוך – "לא יהיה שלום בגבול ישראל" ואילו "השמדתה של ישראל" זה אופק חזוני.
כלי מרכזי שפותח כנגד פשיטות הפאדיון ודומיו היה פעולות התגמול ובתוך כך הקמת "יחידה 101" (שלאחר חמישה חודשי פעילות שולבה בגדוד 890 של הצנחנים). מבצע קדש (1956) הביא להסרת איום הפשיטות מכיוונה של מצרים, אבל בשנות השישים החל חיכוך במרחב הגבול מצד סוריה וירדן.
גם האירועים תחת השם "המלחמה על המים" (1964) בגבול סוריה במהלך שנות החמישים והשישים מהווים דוגמא לחיכוך בגבול. בדומה למבצע קדש שהביא להסרת האיום בפשיטות מצד הפאדיון, התקריות בהקשר המים בגבול סוריה נפסקו עם השתלטות ישראל על רמה"ג במלחמת ששת הימים (1967).
בשני המקרים חיכוך ברמה משתנה מצד היריבים (מצרים, סוריה וירדן) ומהלך ברמת חיכוך עצימה (מלחמה) בבחירת עיתוי ישראלית הביא למימוש מיטבי של הרעיון ההכרעה הישראלי. אך הוא פתר בעיה זמנית ואף לאשליה כי יש פתרון לרעיון מערכתי מבוסס חיכוך.
[1] ויקיפדיה. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%93%D7%90%D7%99%D7%95%D7%9F .
כתיבת תגובה