במבט לאחור נראה כי התפיסה הישראלית הביאה הישגים רבים למדינה (לאו דווקא צבאיים). מספיק שנביט על מדינת ישראל וההספק שלה בקצת יותר משבעים שנות קיומה. כן, כנראה ישנה עוד הרבה עבודה, אבל ההישגים במגוון תחומים נובעים בין היתר מרכיבי התפיסה הישראלית הרווחת – המיקוד בטכנולוגיה, במדע ובמידע והביקורתיות הישירה בכל תחום ונושא.
סדרת פוסטים זו אינה מנסה להמעיט בהישגים אלה. להפך. יש לנו המון על מה להיות גאים ולהבין שאנחנו רלוונטיים כמדינה במרחב בהמון תחומים שונים של החיים (מחקלאות מתקדמת ועד אנרגיה מתחדשת).
אך לצד זאת עלינו להבין שהתפיסה הרווחת גורמת לנו לחיות באכזבה מתמדת ובדרישות חסרות בסיס מעצמנו. בזמן שהמרחב מתפתח בכיוונים שונים, אנחנו מתעקשים להשתמש בכלים ומונחים שאינם רלוונטיים ואנחנו אף הופכים את חלקם לחזות הכול.
למה אנחנו מתכוונים באומרנו שתי תפיסות:
על פי התפיסה הרווחת בישראל –יש פתרון (שלום או הכרעה במלחמה) וכל מה שקורה עד יישום הפתרון (המטרה!) הוא מיותר, מתסכל, מצב ביניים. אנחנו וילה בג'ונגל, הם שם ואנחנו כאן. העימות הינו עימות חולף. עלינו להרתיע לשם הרחקת העימות ואם יתרחש אזי עלינו להכריע ולבסס מחדש את ההרתעה.
מילה אחת שמסכמת הכול – השאיפה הישראלית היא ליציבות/לשקט, הכול נמדד ביחס אליה.
עולם היריב – מה שקורה כאן ועכשיו אלה החיים. החיים הם תנועה קדימה (תמיד קדימה, אין אדם הדורך במקום) לאורו של מצפן, אופק, אמונה (ששונה במהותו ממטרה). במובן התפיסתי העימות הינו מתמשך בעל רמות שונות של חיכוך. עיקר המאבק הוא על התקווה, על השפעה ועל פגיעה בתקווה הישראלית להיות חלק לגיטימי מהמרחב.
אם לסכם במשפט – חיכוך אינו שווה מלחמה.
מתי החלו להתפתח שתי התפיסות הללו ? הרי העימות עם מדינת ישראל מתנהל מיום הקמתה והמאבק כנגד התנועה הציונית מתנהל כבר למעלה ממאה שנה. ניתן היה להתחיל בקו השבר של מלחמת יום כיפור והתפתחות המעבר מעימות מול צבאות זרים לתנועות וארגונים, אבל שוב זה יהיה דיון על הרכיב האופרטיבי. בניתוח הגנאולוגי בחרנו ללכת לאירוע מכונן בתפיסה הישראלית והוא תהליך הלמידה של בן גוריון.
כתיבת תגובה