שנות החמישים והשישים – התפתחות ההיסט בין התפיסות (הישראלית לעומת זו של היריבים)

נחזור לתהליך הלמידה של בן גוריון ב-1953. מהות תהליך הלמידה אז היה על מנת "ללמוד מחדש המצב בצבא וצורכי הביטחון במובן הצר והרחב".[1] כלומר 4 שנים לאחר המלחמה בן גוריון החליט לבחון מחדש את הרלוונטיות של המענה ביחס לתרחיש מסוים.

מתוך הטקסט נראה כי המסמך המיתי של בן גוריון בחן את האתגרים של צה"ל ומכאן של מדינת ישראל מהזווית האופרטיבית (והטקטית). המסמך הניח את יסודות התפיסה להתנהלות והתפתחות צה"ל  ולכן מתמקד בסוגיות אופרטיביות אך האם הוא מסמך תפיסתי של ביטחון לאומי ?  

נחדד מספר נקודות מהמסמך:

מטרת הבדיקה של בן גוריון, כפי שהוא העיד הייתה "ייעול הצבא וחיסכון". סוגיה זו בולטת מאוד לאורך כל המסמך ולכן הוא מסמך אופרטיבי (ולעיתים טקטי). כפי שעסקנו בפרקים הקודמים סביבה אופרטיבית טקטית מאופיינת בשאלות  של יעילות האופרציה.

מיקוד במידע – את החלק שעוסק בצבא פותח בן גוריון בחידוד השאלות העיקריות – "אם צפויה לנו מלחמה, והאם נוכל לנצח בה". בן גוריון קבע כי בהקשר השאלה הראשונה הוא "תלוי לגמרי בידיעות ובדעות של המודיעין הצבאי". כפי שראינו, האם מדינה יוצאת למלחמה אינה שאלה פשוטה, טקטית שמידע הוא רכיב מרכזי בה, אלא מדובר בשאלה מהעולם הסבוך שמידע לרוב פוגע ביכולת לפרש / להבין / לפתח.

הגדרת השאלה –  למה בן גוריון חידד דווקא את שתי השאלות הנ"ל ? צפי למלחמה והאם נוכל לנצח בה? האם התרחיש של מלחמת העצמאות הוא התרחיש שהוביל אותו ? להבנתנו כן. ארבע שנים לאחר המלחמה, בן גוריון בחן את יעילות הצבא בהקשר תרחיש מלחמת העצמאות, ("אין כל ספק שמדינות ערב מתכוננות למלחמה בישראל. עד עכשיו לא השלימו ולא ברור מתי ישלימו עם קיומנו בכללו"). 

מכאן, שבקיץ 1953 מניח בן גוריון מסמך תפיסתי אופרטיבי שהינו הבסיס לבניין כוחו של צה"ל נוכח האפשרות שתרחיש מלחמת העצמאות יחזור בשנית. ומכאן חשיבותו של המשולש "הרתעה, התרעה והכרעה" – הנחת היסוד של בן גוריון היא שזו רק שאלה של זמן עד שמדינת ישראל תאלץ להתמודד שנית עם תרחיש מלחמת העצמאות – מהלך שמהותו הכרעת מדינת ישראל ע"י צבאות ערב.

נראה שבאותה העת שבן גוריון קיים את תהליך הלמידה (קיץ 1953), מצרים (בהנהגת נאצר) ירדן וסוריה חזרו אל הרעיון לאורו התנהל המאבק כנגד הישוב היהודי בארץ ישראל  –  תפיסת עימות שאינה כוללת רעיון מערכתי של הכרעת מדינת ישראל, אלא עימות נצחי באמצעות חיכוך והשפעה לשם פגיעה בתקווה הישראלית להתבסס באזור כישות לגיטימית.

תהליכי הלמידה של בן גוריון התמקדו בתרחיש (חד פעמי) של מלחמת העצמאות, מדינות ערב חזרו לתפיסת העימות מבוססת חיכוך (ללא הכרעה)

[1] דוד בן גוריון, צבא ומדינה, מערכות, גליון 279-280, 1981, עמ' 2. http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/4/109114.pdf .