לצד התפתחותה של ישראל כגורם משפיע בזירה האזורית (ראו מבצע קדש לדוגמא), כבר ב-1959, נראה שמשה דיין הבחין כי קיים פער בין שתי תפיסות – התפיסה המערכתית הערבית אל מול זו הישראלית, כך:
ביננו ובין הערבים שורר מצב של "לא מלחמה ולא שלום". ולכאורה מצב זה מוסכם ע"י שני הצדדים. אבל הערבים, או המצרים מוכנים למצב של לא מלחמה ולא שלום בתנאי שלא יהיה שלום. היינו הם מוכנים לא לעשות מלחמה. בתנאי שמהותו של המצב לא תהיה שלום. הם מוכנים ל"לא מלחמה ולא שלום" בתנאי שהפליטים לא ישובו, הנגב לא יושקה, הסואץ יהיה סגור, אילת תישאר נצורה, טבעת החרם תהודק, פאדיון יאורגנו, וכו'.
ישראל מוכנה למצב של "לא מלחמה ולא שלום" – בתנאי שבתחומי גבולותיה וזכויותיה לא תהיה מלחמה. ישראל מוכנה לחיות ללא שלום עם הארצות הערביות, בתנאי שמהותם של חיים אלה לא תיהרס ע"י מלחמה, בתנאי שנוכל ליישב, להשקות, לשוט בימים ולנהל אורח חיים תקין של חיים אזרחיים.
שני הצדדים מוכנים לכאורה למצב של "לא מלחמה ולא שלום". אך השאלה היא על מה הדגש: על "לא מלחמה" – או על "לא שלום" ? והנה, הערבים אינם מוכנים למצב שאין בו שלום מינימלי לתושביה ולפיתוחה. אם מצב זה לא ישתנה, עלולה המתיחות לגבור ולהביא להתפוצצות ולמלחמה – גם אם אף אחד מן הצדדים לא יתכוון להגיע לכך; אלא די בכך שהוא יבכר השתלשלות אפשרית זו על פני ויתור על מדיניותו. אינני אומר שבכל המקרים הדרך היא כוח, אני רק מביא עובדות המראות כי ביחסם הנוכחי של הערבים לישראל. שאין הם מוכנים לאיזה הסדר שהוא אתנו, אנו נאלצים לבחור בין הברירה של שימוש בכוח להבטחת זכויותינו וחיינו לבין הוויתור עליהם.
דיין בניתוחו מציג כאן להבנתנו תפיסה המבוססת חיכוך של מדינות ערב מתוך הגיון של פגיעה בתקווה הישראלית להתפתח כמדינה וכישות לגיטימית במרחב. כאשרמנגד ישראל נקטה בפועל בתפיסה של ניסיון הכרעה והשגת שקט לשנים. אם אין שקט זה אומר שהרתעה נשחקה ולכן יש להשיגה מחדש ע"י מהלך אלים נוסף.
כתיבת תגובה