האירועים סביב מלחמת ששת הימים ותקופת ההמתנה (מאי 1967) הם שוב דוגמא לעלייה ברמת חיכוך (שאומנם אינו רק פיזיקאלי).
ש: לפני התחלת המערכה ההערכה הרווחת אצלנו הייתה שנאצר לא מסוגל ולכן גם לא יעז להתמודד עם ישראל. נראה שפעולות המצרים במצרי טיראן הזימו את זה. האם נכון לומר שניצחונו המוחלט של צה"ל אימת את ההנחה הקודמת, בתתו למעשיו של נאצר את משמעותם האמתית. משמעות של פעולה שנגדה את האינטרסים שלו עצמו ואשר הייתה שגיאה פטאלית מצדו ?
רבין: הנחתנו הייתה שנאצר יבחר את הזמן המתאים לו מבחינה פוליטית וצבאית, למערכה נגד ישראל. היו לכך גם כמה סיבות מסייעות. הוא היה מסובך בתימן, הוא אמר לא מזמן, שבגלל טרקטור סורי הוא לא יסתבך במלחמה עם ישראל. והנה , בכל זאת קרה מה שקרה. עם זאת, צריך לזכור, כי גם בעבר לא תמיד היו מהלכיו של נאצר פרי שיקול הגיוני. האיחוד עם סוריה, בשעתו, שיצר את הקע"ם לא היה יזום על ידיו. גם למלחמה בתימן הוא נגרר במידה רבה. בוודאי שכך היה המהלך האחרון. והראייה, גם נאומיו וההתפתחות הדברים הידועה, מוכיחים זאת. כוונתו הייתה לרכז כוח באקט של איום, על מנת להציל את יוקרתו כ"אח גדול" כלפי עמי ערב האחרים. ריכוז הכוחות וההסתבכות עם כוח החירום של האו"ם, יצרו מצב שלא הוא תכנן אותו, במיוחד במה שקשור במצרי טיראן. ושוב, המציאות הזאת שהוא לא צפה אותה מראש, חייבה אותו לעוד מהלך. ולבסוף, המהלך שהביא לפתיחת הקרבות. מסתבר שהערכתנו היסודית, שהוא לא היה מוכן למלחמה, הוכיחה את עצמה. עיקר כוחו היבשתי והאווירי הובס…..
"דרכינו לניצחון המוחץ", ראיון עם הרמטכ"ל יצחק רבין,5 ביולי 1967. מתוך, ברכה אשל, נעמי רפפורט, דורית בן עמי (עורכות), יצחק רבין, רמטכ"ל במלחמת ששת הימים, מרכז יצחק רבין, 2016, , עמ' 103.
בספטמבר 1967, הסביר רבין כי:
הרקע לפרוץ המלחמה היה המצב הבלתי נורמלי שבו אנו חיים 19 שנים, והנובע מאי השלמה של מדינות ערב עם קיום ישראל, והימצאותן במצב לוחמה נגדנו. מצרים, שנקטה ב-10 שנים האחרונות מדיניות של רצון שלא להסתכן במלחמה עם ישראל, החליטה לקראת מחצית מאי 1967 לנסות לקומם את מעמדה ויוקרתה, שנפגעה עקב צרוף נסיבות במלחמת תימן ובעיות פנים שונות. היה זה לאחר שבתקופה שבין 10 ל- 15 במאי, הגיעו למצרים ידיעות ממקורות שונים כי ישראל מתכוננת לבצע מתקפה רבתי על סוריה. מצרים האמינה, או לא האמינה, אך החליטה לעשות צעד, שמשמעותו להרתיע את ישראל מלתקוף את סוריה, ולהשיג כתוצאה מכך, רווח פוליטי….כח ההרתעה של ישראל לא עמד במבחן , בכך שלא מנע את ההתגרות המצרית אך כוח ההכרעה הוכיח את עצמו.
בניתוח זה של רבין (לאחר המלחמה) ניתן לראות את התפיסה שביסס בן גוריון וכיצד תוצאות מלחמת ששת הימים הביאו להוכחה כי התפיסה רלוונטית (והיא אכן הייתה כזו בהקשרים מסוימים). ומנגד בין הדברים של רבין מופיעים גם רכיבים מהתפיסה שלהבנתנו התפתחה בפועל – חיכוך ולא מלחמה:
- תרחיש מלחמת העצמאות תמיד נמצא בראש, מלחמה מצד מדינות ערב הוא דבר בלתי נמנע – הרקע למלחמה הוא אי ההכרה של מדינות ערב בקיום ישראל, ומצב הלוחמה הקיים. זאת על אף שנאצר טען שאינו רוצה במלחמה "בגלל טרקטור סורי".
- ישראל היא בעלת התוכניות ההתקפיות – כך למשל מצרים ניתחה את מהלכיה האפשריים של ישראל מול סוריה.
- ייתכן שכל מהלכיו של נאצר היו לשם חיכוך ? כפי שרבין[1] טען על מנת לנסות "לקומם את מעמדה ויוקרתה" של מצרים שנפגע ? נאצר לא היה מוכן למלחמה כפי שהעיד רבין כיון שלא רצה במלחמה להבנתנו. בדומה למבצע קדש, ישראל היא שבחרה את העיתוי לפרוץ המלחמה (חיכוך בעצימות גבוהה) על מנת להכריע את היריב וכך להביא לשקט ולחידוש ההרתעה.
- תשומת לב לדבריו של רבין כי "צריך לזכור, כי גם בעבר לא תמיד היו מהלכיו של נאצר פרי שיקול הגיוני" – סוגיה מרכזית בהקשר תפיסת "האחר" וכיצד אנחנו תופסים את מהלכיו. האם רכיבי התפיסה כפי שמופיעים בדברי רבין לאחר מלחמת ששת הימים לא מהווים נדבך מרכזי בתפיסה הנוכחית אל מול יריבים כגון חזבאללה וחמאס ?
[1] בראיון לעיתון "על המשמר" ב-29 בספטמבר 1967 ענה רבין לשאלה האם הוא עדיין מחזיק בדעה כי נאצר אינו התכוון למלחמה ? בתשובתו טען כי "אני עדין מחזיק בדעה הזו, שהוא לפחות כאשר הזיז את הכוח, בשלב הראשון שלו, כוונה יזומה מצדו למלחמה לא הייתה. אמנם אי אפשר להניח שהוא לא העריך שייתכן מאוד שמהלך כזה יביא למלחמה, אבל ברור לי שהוא הזיז את הכוח ולא הזיז בשלב הזה, מתוך מגמה להביא למלחמה ביוזמתו". מתוך, ברכה אשל, נעמי רפפורט, דורית בן עמי (עורכות), יצחק רבין, רמטכ"ל במלחמת ששת הימים, מרכז יצחק רבין, 2016, , עמ' 115.
כתיבת תגובה