באופן כללי ומסכם – השיח הישראלי התמקד במידע ולא במה השתנה. ההשלכות של מלחמת יום כיפור (בין היתר הטראומה שחוותה המדינה והדגש על הכישלון בהתרעה) הביאו למיקוד בתרחיש של מתקפת פתע נוספת מצד צבא סוריה (שהפך ליריב המרכזי לאחר הסכם השלום עם מצרים). כיצד נמנע מתקפת פתע נוספת ? שוב נתמקד במידע ואיסופו.
במקביל, שנות השבעים הביאו איתם לשינויים רבים באתגרים האופרטיביים הטקטיים אבל גם בהקשר המערכתי. אש"ף בהובלת ערפאת גורש מירדן (1970) והתמקם בלבנון. לאחר מלחמת האזרחים בלבנון (1975 – 1976) החלו הארגונים הפלסטיניים לאתגר את גבולה הצפוני של ישראל – שוב חוזר האיום של חוליות מחבלים חודרים את הגבול (כאמור חיכוך ולא מלחמה). בשנות החמישים והשישים היו אלה הפאדיון וחוליות מירדן ושנות השבעים החל איום זה להתפתח מגבול לבנון. אל מול זה מבצע ליטאני (1978) היה שוב דוגמא לניסיון הכרעתי מצד ישראל לאתגרים הנ"ל.
מלחמת לבנון הראשונה (1982), הייתה שוב דוגמא לניסיון למהלך הכרעתי מצד ישראל. ניסיון לפתור את הבעיה – מתחנו את מונחים מהעולם האופרטיבי לאסטרטגי. הגענו ללבנון להכריע את אש"ף וגם להחליף שלטון. לנסות לפתור את בעיות מהסביבה הכאוטית והסבוכה. אש"ף אומנם נסוג לתוניס, השלטון באמת התחלף (זמנית), אבל האתגר שהתפתח בעקבותיו היה אחר לגמרי. המהלך הישראלי הכניס אנרגיה חדשה בלבנון, נוצרה התהוות, אבל ההכרעה שהושגה לא יצרה הרתעה. המשולש הישראלי עוסק בקשרים שבין הקודקודים. מלחמת לבנון הראשונה הציגה (שוב) שהקשר הזה אינו רלוונטי. הכרעה אינה מביאה להרתעה והפוך.
על אף ההיערכות הארוכה שהחלה בלבנון, ובהמשך הפכה לרצועת הביטחון, עם האתגרים השונים שהתפתחו שם בהקשר הטקטי אבל בעיקר בהקשר התפיסתי – השלכות מלחמת יום כיפור, עדיין מיקדו את צה"ל למענה לאיום הסורי בדמות מתקפת פתע אפשרית. עדיין אותה מחשבה על תרחיש עתידי (שעדיין לא התרחש) וכמעט התעלמות מהאתגרים בהקשר המערכתי (כפי שהדגמנו בהקשרי תהליך למידה בפרקים הקודמים).
חשוב לומר, בהקשר הטקטי צה"ל על יחידותיו הוכיחו יכולת למידה מרשימה. הן בהקשרי רצועת הביטחון והן בהקשרי האתגרים החדשים באיו"ש ועזה בדמות האינתיפאצ'ה הראשונה (1987) והפיגועים לאחר הסכמי אוסלו בשנות התשעים. המוכנות להסלמה בראשית שנות האלפיים (האינתפאצ'ה השנייה) הייתה תוצר של הלמידה האופרטיבית טקטית מאירועי מנהרת הכותל ב-1996. עם זאת למידה מערכתית הייתה חסרה כפי שבא לידי ביטוי באמירות כי נסיגת צה"ל מלבנון תשמוט את הקרקע מתחת ללגיטימיות חזבאללה. אותו פער התפתח להבנתנו גם בהקשרי עזה מאז הפיכת חמאס (2007).
בדומה למיקוד בלמידה בהקשר האופרטיבי טקטי לעומת פער בהקשר המערכתי – סוגיית תפיסת הביטחון בשנות התשעים ושני העשורים האחרונים התמקדה במה השתנה אצל היריב והאיומים החדשים. יצחק בן ישראל טען כי בתקופה הנ"ל החל העידן השלישי של תפיסת הביטחון לאחר שהצליחה לטענתו להסיר מעל הפרק את תרחיש העידן השני (1947 – שנות השמונים) של פלישת צבאות ערב. העידן השלישי התמקד באיומים החדש של טרור המתאבדים, ארגונים ולא מדינות ואיום הטילים.[1]
כאן אנחנו כאמור חלוקים על בן ישראל. איום פלישת צבאות ערב הוסר להבנתנו לאחר הניצחון ועיצוב המרחב במלחמת העצמאות ואילו התפיסה המובילה של מדינות ערב בהובלת מצרים הייתה תפיסת עימות נצחי מבוססת חיכוך ומאבק על השפעה.
הניתוח של בן ישראל התמקד בהקשרים האופרטיביים – טקטיים ולא בתפיסה. אכן השתנו האיומים, תנועות אמוניות (חזבאללה וחמאס) הפכו ליריבים המרכזיים ופיתחו כלים טקטיים נוספים. מדינות ערב החלו לפתח בהשראת מלחמת המפרץ הראשונה (1991) את מערך הטילים שלהם אבל אלה היו עוד כלים בארגז הכלים ולא שינוי בתפיסת העימות.
המעבר מאיום מדינתי לאיום של ארגונים שם את הדגש על המושג "עימות מוגבל" וכיצד משיגים בו הכרעה. שוב מיקוד בדיון האופרטיבי – טקטי ולא בתפיסה והשלכותיה. שאלה זו של הכרעה היא שוב דוגמא לתפיסה הישראלית הרווחת להשגת שקט ויציבות וכיצד היא שולטת בשיח ובחשיבה.[2]
[1] יצחק בן ישראל, תפיסת הביטחון של ישראל (מושב בן שמן: מודן ההוצאה לאור, 2013), עמ' 85 – 93.
[2] ההישג המשמעותי של האינתיפאצ'ה השנייה והכרעת הטרור המאורגן עד לרמה שאפשרה את התפתחותה מחדש של הרשות הפלסטינית ופיתוח איו"ש לשתי האוכלוסיות ידון לעומק בפרק הבא.
כתיבת תגובה