התקופה הזו בין 1948 – 1967 הייתה תקופה שבה התפיסה האופרטיבית (ולא בהקשר של ביטחון לאומי) הוכיחה את עצמה פעם אחר פעם. הפיגומים עליה היא נבנתה (תרחיש מלחמת העצמאות) קיבלו חיזוקים ממבצע קדש (1956) וכמובן ממלחמת ששת הימים (1967). בפועל, נראה כי עצם הניצחון במלחמת העצמאות והמהלכים לעיצוב המרחב שננקטו בהקשר המדיני במהלכה הביאו להסרת איום זה בפועל ולהפוך את תרחיש זה לניסיון חד פעמי, למעין אירוע נדיר.
ההישג הגדול של מלחמת ששת הימים הביא לחיזוק משמעותי של התפיסה הקיימת. חיזוק תפיסה זו הביאה לכך שהיה למדינת ישראל צבא יבשה מאומן שיכול היה להתמודד במלחמת יום כיפור עם ההפתעה בחזית רמה"ג, וכן לממש את מהלכי הנגד בסופו של דבר בחזית המצרית. עם זאת, המיקוד בשיח האופרטיבי טקטי ימנע את הדיון והשיח על השלכות השינויים שהתרחשו בעקבות הניצחון על התפיסה.
כך, בעוד מצרים מפתחת רעיון שמהותו אתגור התפיסה, מדינת ישראל תתמקד במושגים האופרטיביים המוכרים – התרעה, הכרעה והרתעה.
כתיבת תגובה