הדיון על העתיד הינו רכיב במתודולוגיה שברון שירטט בספרו. "המחקר המודיעיני לא עוסק בעתיד כעניין תיאורטי. הוא עוסק בעתיד, כי עניינם המרכזי של מקבלי ההחלטות הוא בעתיד, הקרוב והרחוק. בהקשר זה אמור המחקר המודיעיני להסב את תשומת ליבם של מקבלי ההחלטות, בזמן רלוונטי, להתפתחות שעשויה לחייב אותם לפעולה או להתארגנות מיוחדת".[1]
להבנתנו, אמירות אלה של ברון ושפירא משקפות את התקיעות בפרדיגמה שאינה רלוונטית להתמודדות עם אתגר ההתהוות. לא ניתן לצפות כיצד התהוות תתפתח ולכן לא ניתן להתריע או לאתר מבעוד מועד את תחילתה ולא את ההשלכות שיהיו לה. התמקדות בהתרעה על "אפשרויות שיכולות להתפתח" הינו שוב מיקוד בעתיד כהתפתחות לינארית של ההווה (התבוננות מכניסטית) ולא בהתהוות עצמה, בהווה בהתרחשות ובהתפתחויות והשלכותיהן עלינו.
דוגמא בולטת להתהוות הינה אירועי ה-7 באוקטובר 2023. המהלומה שביצעה חמאס בשבת של חג שמחת תורה לא הייתה גלגול פיגוע מתוחם בזמן ובתא שטח מצומצם, אלא התהוות ארוכה שבקצה שלה מהלך משולב של ירי רקטי ופלישה קרקעית לעבר מרחב דרום מערב הנגב. המהלך היווה הפתעה בסיסית עבור מדינת ישראל בכלל ומערכת הביטחון בפרט. לא ניתן היה להתריע על ההתרחשות הזו כיון שהתרחיש שהתממש לא היה בספקטרום החשיבה של אף אחד ממקבלי ההחלטות. התרחיש המחמיר עסק בחדירה של מספר חוליות מחבלים למרחב העוטף.[2]
הפתעה בסיסית להבדיל מהפתעה מצבית (להרחבה ראו את הפוסטים העוסקים בהפתעות וניתוח אחר של מלחמת יום כיפור) אינה תוצאה של היעדר מידע אלא של פער תפיסתי. פער בין התפיסה ששלטה במערכת הביטחונית (והמדינית) לבין המציאות שהתפתחה בפועל. בנוסף, המציאות שהתפתחה כתוצאה מהמהלומה, קרי – העימות עם חזבאללה (ופינוי התושבים), ההשלכות של מהלכי החות'ים בתימן על צירי האספקה הבינ"ל (והירי לעבר מדינת ישראל), המהלכים מצד איראן וההשלכות הבינ"ל אינם ניתנים להתרעה או חיזוי מבעוד מועד. אין מדובר "בתפנית" שתוכננה ע,י מי שביצע אותה אלא היא השתנות שהתהוותה.
המענה הרלוונטי להבנתנו אינו מיקוד בעתיד (ניסיון להתריע) אלא מיקוד בהתהוות עצמה, בלמידה שלה ובעיקר בהשלכות שלה על התפיסות בהן אנחנו מחזיקים ופיתוח כלים שיאפשרו למערכת להמשיך ולתפקד. לפתח מערכת שאינה שבירה.
המונח "היום שאחרי" בהקשר שלטונו של אבו מאזן, יו"ר הרשות הפלסטינית הוא דוגמא נוספת לכך. מתמקדים באותו יום, ספציפי שאכן יגיע. מנתחים תרחישים עתידיים ובינתיים מעמיקים פחות בהווה ובהתפתחויות השונות.
כיוון חשיבה זה של התמקדות בעתיד ולא בהתהוות עצמה נובע להבנתנו גם מאופן תרגום המילה. בערבית המילה התהוות (תכון) משמעותה "להיות, כאן".[3] לעומת זה באנגלית התהוות (emergence), משמעותה הופעה, התגלות.[4] מילים בוראות מציאות – רכיב חשוב באופן ניתוח המופשט – נרחיב על זה בהקשר האסטרטגי.
על הבנה בדיעבד:
טועה מי שחושב
שבולענים נפערים
מעצמם ככה פתאום,
ביום אחד.
קודמות שנים
של סערות פנימיות
שאיש לא חזה
עד שלבסוף גם העיניים
לא יכולות להתכחש –
בור.
מיכאל זץ
[1] איתי ברון, המחקר המודיעיני, בירור המציאות בעידן של תמורות ושינויים, עמ' 48.
[2] איתי אילנאי, עיניים עצומות לרווחה: מה קרה בלילה שבו לקה המודיעין הישראלי בעיוורון, ישראל היום, 29 בפברואר 2024. https://www.israelhayom.co.il/magazine/shishabat/article/15344530 .
[3] שלמה אלון, מילון שימושי עברי – ערבי וערבי – עברי (ירושלים: הוצאת ש. זק, 1995), עמ' 124.
[4] תרגום ע"י גוגל.
כתיבת תגובה