בראיון לעיתון הארץ טען רח"ט מחקר לשעבר, תא"ל (במיל') איתי ברון כי "אני מאמין שמודיעין צריך לעשות כמו שעושים מדע".[1] במאמרו שעסק בגישות למחקר מודיעיני ציין ברון כי לדעתו הגישה המדעית היא העדיפה.[2] עוד ציין כי "המאמץ לגילוי האמת הוא אכן משותף למחקר המודיעיני ולמדע". למה החיבור למדע? נוכח העתקת השיטות.
הגישה המדעית למחקר המודיעיני מבוססת על ריאליזם ביקורתי (criticalrealism) ושורשיה הם במדעים המדויקים. לשיטתה, יש אכן מציאות, בלתי תלויה במחשבות שלנו על אודותיה, שהמחקר המודיעיני יכול לברר ואף להבין. אבל מצדדי הגישה הזאת מודעים מאוד להטיות האפשריות הן בהפקת החומר הגולמי והן בתהליכי העיבוד שלו. לכן, הם מאמינים שהידע העומד לרשותם הוא בבחינת היפותזות העומדות תמיד לבחינה ולביקורת. בעיניהם, אומנם לא ניתן להגיע לאובייקטיביות מושלמת בהבנת המציאות, אבל ניתן להתקרב אליה. בראיית המצדדים בגישה זאת, הכלים העיקריים לכך דומים לאלו שעומדים בבסיס תפיסת "החקירה המדעית" שבמרכזה עומדים היסודות של העלאת היפותזות, הטלת ספק מתמיד ובחינתן תוך קיומו של ויכוח מתמשך
רח"ט מחקר לשעבר, תא"ל (במיל') איתי ברון
פרופ' יצחק בן ישראל, ממובילי גישה זו, טען בספרו בין היתר כי "מדובר בשתי דיסציפלינות מחקריות (מודיעין ומדע), השואפות להכיר את המציאות ולהבינה מתוך הנתונים החלקיים שאפשר לאסוף עליה".[3]
נוכח זה, סברו אנשי גישה זו ואחרים כי תהליך עבודת המודיעין דומה לתהליך המדעי ולכן הבסיס הפילוסופי העיקרי של פרויקט המודיעין מושתת על אותם הוגים שעסקו באופן התקדמות התהליך והידע המדעי ובראשם, דיוויד יום (1711 – 1776), קרל פופר (1902 – 1994) ותומאס קון (1922 – 1996).
ביחס לגישה זו אנחנו מבקשים לשקף שתי בעיות מרכזיות – האחת – מדע והתבססות על נתונים רלוונטיים לסביבה הטקטית, הפיזיקאלית ואף נובעים ממנה,אך, אינם מתאימים לסביבה בה השאלות הן מופשטות (אינן שאלות של מדע מדויק). הבעיה השנייה היא שהנחות היסוד המדעיות עליהן מתבססים המדעים המדויקים מעורערות כבר תקופה ארוכה.
בפוסט הבא נתחיל להעמיק בשתי הבעיות הנ"ל.
[1] איילת שני, "הסכנה הגדולה היא שערוץ 14 ייכנס לתוך דיוני הביטחון הלאומי, זו סכנה עצומה, קיומית". מוסף הארץ, 7 באפריל 2023.
[2] איתי ברון, המחקר המודיעיני, בירור המציאות בעידן של תמורות ושינויים, עמ' 33.
[3] יצחק בן ישראל, דיאלוגים על מדע ומודיעין (תל אביב: מערכות – בית ההוצאה של צה"ל, 1989), עמ' 9.
כתיבת תגובה