טענה – להבדיל מהנהלים והפקודות המאפשרים את קידום הדברים בסביבה הטקטית, קידום האסטרטגיה אינו תלוי בפקודות כתובות, תפיסה כתובה, אלא ביכולת להגיב ולפעול בהתאם לשינויים בעולם (ללמוד).
תמרי ממשיך ומחדד כי – "אסטרטגיה אינה חומר שנכתב, אושר ונקבע, אלא מערכת שלומדת כל הזמן, משום שהעולם משתנה כל הזמן" – העולם משתנה כל הזמן, תמיד משהו משתנה בחיים. תמיד נכנסת אנרגיה חדשה למערכת ומשנה את מרכיביה (הגם שהשינוי עדין ממש לא ברור).
למה מתכוון תמרי באומרו "מערכת שלומדת כל הזמן" ? להבנתנו הוא מחדד כאן הבדל נוסף מהותי בין הסביבה הטקטית לזו האסטרטגית. כלי מרכזי בסביבה הטקטית הינו הערכת המצב. פורמט קבוע לדיון שמהותו קבלת החלטות לפעולה. לעומת זה הסביבה האסטרטגית עוסקת בשאלות אחרות, שמהותן אינה פעולה, תפוקה או מדד אחר, אלא בחינת השתנות המערכת ואיך זה משליך על האינטרסים שלנו. מכאן שהערכת המצב אינה כלי רלוונטי לסוגיות בהקשר האסטרטגי ונדרש מנגנון אחר המאפשר למידה ובירור.
טענה – האסטרטג אינו עוסק כל הזמן בצמצום אי ודאות. אי ודאות הינה חלק בלתי נפרד ממאפייני סביבתו. השאיפה לוודאות, יציבות בהקשרים האסטרטגיים הינה אשליה. הגדרת תפקיד המודיעין האסטרטגי כאחראי על צמצום אי ודאות עבור האסטרטג זו מתיחה מהסביבה הטקטית בה מודיעין מסייע בצמצום אי ודאות בהקשרי משימה, מבצע, פעולה.
"העולם משתנה כל הזמן" מחדד תמרי – מכאן שסביבה זו מאופיינת באי ודאות. להבדיל מהסביבה הטקטית הפיזיקאלית, בה המודיעין עוסק בגילוי וצמצום אי הודאות בהקשרי המשימה, הסביבה האסטרטגית אינה מתיימרת ליציבות ואינה שואפת לכך. אילן כהן, לשעבר מנכ"ל ראש הממשלה טען על רקע משבר הקורונה (מרץ 2020) כי "נראה כי ניהול משברים הוא לחם חוקן של המערכות המופקדות על ניהול המדינה ובראש ובראשונה משרד ראש הממשלה".[1]
לכן אנחנו חלוקים עם ברון שהגדיר כי "אחד מתפקידיו העיקריים של המחקר המודיעיני הוא אפוא לצמצם את אי הודאות ולמנוע הפתעות".[2] שילוב צמצום אי הודאות הוא מתיחה מהעולם הטקטי. אנו גורסים כי בעולם שמשתנה, יש ללמוד לחיות באי ודאות ולכן גם תפקיד המחקר המודיעיני אינו מה שברון טוען.
עוד דוגמא למתיחה זו ניתן היה לראות במהלך ההתמודדות עם נגיף הקורונה במהלך 2020. מצד אחד, עמדה ההבנה כי המערכה כנגד התפשטות הנגיף הינה אירוע מתגלגל שאין בו מצב סיום ברור. מנגד, בכירים לשעבר במערכת הביטחון ביקרו את התנהלות הממשלה, בין היתר על אי צמצום אי הודאות.
אי-הוודאות מול הקורונה היא מובְנית ומכאן תחושת ההיסטריה או חוסר האונים. היא נובעת מחוסר הוודאות מול וירוס "לא מוכר", נעדר חיסון ועוד, והיא טבעית ואנושית, אולם המשימה העליונה של הקברניטים באירוע כזה היא לצמצם את אי-הוודאות. זהו מהלך שיש לנהל באופן הדוק ולהשקיע בו משאבים רבים. כל שקל שיושקע בו, יצמצם נזקים מיותרים במעלה ההחלטות
רוני אלשיך
התמודדות עם מגיפה אינה דומה להתמודדות עם יריב צבאי. הניסיון להטיל תובנות מהתמודדות עם יריב אנושי בהקשר הצבאי הינו שגוי מיסודו. כמו כן האשליה שניתן לצמצם אי ודאות בהקשר האסטרטגי אל מול יריב צבאי הינה אשליה, בדומה לאשליה של צמצום אי הודאות בהקשר ההתמודדות עם משבר הקורונה.
דוגמא נוספת לאותה אשליה הייתה השימוש במושג "אסטרטגיית יציאה מהמשבר".[3] שוב דוגמא לחשיבה הליניארית והתכנונית שנלקחה מהסביבה האופרטיבית (בהקשר יריב צבאי) אל הקשר אסטרטגי / מערכתי. אם מדובר באירוע מתגלגל, שאין לו סוף, אזי למה להשתמש במושג שעוסק בסיום ? הדבר דומה לשיח תכנון מצבי סיום של מערכה, על אף שברגע שהתחילה הלחימה לא ניתן לדעת כיצד תסתיים ומתי.
[1] אילן כהן, "עבודת צוות היא חשובה, אך מישהו אחד צריך לקחת אחריות", גלובס, 17 במרץ 2020.
[2] איתי ברון, המחקר המודיעיני, עמ' 57.
[1] שהב"ט לשעבר, נפתלי בנט, טוויטר, 26 במרץ 2020. https://twitter.com/naftalibennett/status/1242953626890522631.
כתיבת תגובה