הסוגיות שציינו (מקומה של המגננה בתכנון הצה"לי, השלכות עומק סיני והתבטלות האיום הישיר על אזרחי ישראל) וחשיבות הדיון בהן לאור המציאות החדשה שנוצרה בעקבות מלחמת ששת הימים אינם קשורים למידע מודיעיני כזה ואחר והשלכותיהם על מלחמת יום כיפור ותוצאותיה אינן פחותות מהשפעת "כישלון ההתרעה" על אותה המלחמה. התפיסה לא תאמה את המציאות, ומידע נוסף או התייחסות אחרת למידע קיים לא היו משנים זאת.
גם בהקשר הסיכום החשאי בין ראש הממשלה מאיר והנרי קיסינג'ר, הפער לא נבע ממידע מודיעיני / התרעה אלא מאסטרטגיה ומדיניות, ולכן אי ההיערכות המקדימה המלאה (ובתוכה גיוס מילואים נרחב) לא היה קשור להתרעת אמ"ן או למידע כזה או אחר.
ככל שחקרתי ולמדתי, לא היו לצה"ל תוכניות מגננה להגנת סיני, למעט תוכנית המגננה "סלע", שמעולם לא פורטה ולא תורגלה, גם לא היה לו תוכן צבאי מקצועי. את מטרות המלחמה שאותן ניסח המטה הכללי, ושאושרו ע"י שר הביטחון וראש הממשלה, אפשר היה להשיג רק במתקפה. הרמטכ"ל קבע מפורשות שהמתקפה של צה"ל תתחיל מיד עם פתיחת האש. מתקפת הכרעה על המתקפות המצרית והסורית, דבר ששום צבא עדיין לא הצליח לעשות. פירוש הדבר, שלילת המגננה כמצב יסוד אסטרטגי במלחמה אשר ברור שלא אנחנו ניזום ונפתח בה….כל זה מעיד על מערכת מושגית לא רלוונטית ומפורקת מראשיתה. גם השפה אז הייתה טקטיתמיסודה והשפה המושגית המערכתית הייתה מנוונת מאוד.[1]
תא"ל (במיל') דב תמריאהרן זאבי פרקש, דב תמרי, ואיך נדע? מודיעין /מבצעים/מדינאות (תל אביב: ידיעות
אחרונות, וספרי חמד, 2011), עמ' 70.
בעוד הדיונים בישראל עסקו בהשלכות "המצב של לא שלום ולא מלחמה" על ההנהגה במצרים"[1] והסתיימו תמיד סביב האמירה אודות "סבירות נמוכה למלחמה" (וכך התמקדו בהקשר אופרטיבי טקטי), ניסח סאדאת רעיון תפיסתי אחר, שהיווה להבנתנו פיתוח לרעיון של נאצר במלחמת ההתשה. רעיון זה המשיך להתכתב עם התפיסה הישראלית והתעלה על הדיון ביכולותיו האופרטיביות טקטיות של צה"ל אל מול אלה של צבא מצרים.
[1] אורי בר יוסף, הצופה שנרדם, עמ' 163.
כתיבת תגובה