סדרת הפוסטים הזו תעסוק בכותרת הנ"ל. להלן אבני היסוד שלנו בתחום זה.
- ראשית הצירים / שורשי התפיסה של המודיעין הישראלי (והמערבי) ומערכת הביטחון הישראלית – אינה מלחמת יום כיפור ולא "פרשת רותם" (1960). השורשים הולכים אחורה עד לתפיסת הנאורות.
- לא כולם מתנהלים בחייהם על פי עקרונות הנאורות, אבל, בפועל תחת עיקרון האוניברסלאיות, אנחנו מנתחים את הסביבה שלנו ואת ההתרחשויות בה. כך, סינואר מנהיג חמאס הוא לא רציונאלי במעשיו, כך גם נצראללה, מזכ"ל תנועת חזבאללה.
- לא לכל בעיה יש פתרון – בסוגיות ליבה של מדינת ישראל, אנחנו למודי אכזבות מאי הגעה לפתרון אבל מתעקשים שהוא ניתן להשגה. לופ אין סופי שמונע מאתנו לעצור ולחשוב. עפ"י תפיסת הנאורות לכל בעיה יש פתרון ואם לא מצאנו עדיין אז צריך להביא מומחים נוספים או לפחות למנות פרויקטור שיפתור את הבעיה. אם חזבאללה זה איום אז עלינו לנתח אותו (כל חלק וחלק שלו) ולתת לו מענה חד וברור.
- ההנחה הקיימת היא שתכנון מעמיק או פיתוח טכנולוגי יפתרו כל בעיה ואתגר (זאת על אף, שכיפת ברזל והמכשול החדש לא העלימו את האתגר שנקרא רצועת עזה).
- מפחדים מהמופשט – בשם אותה נאורות וקידמה, הוצאנו את המופשט (האמונה כדוגמא בולטת) מחוץ לחדר. במאה העשרים ואחת שיח כזה הוא מוקצה (הדתה למשל). זאת לעומת, האבות המייסדים של מדינת ישראל שניהלו שיח על אמונה וחיים לצד קדמה ומדע. במגוון רחב של קבוצות בחברה הישראלית האמונה נמצאת במקום מרכזי בחיים. כך גם, לגבי כלל היריבים המרכזיים של ישראל.
- נתונים הפכו לחזות הכול – ניסיון להסביר ולנתח תופעות אנושיות באמצעות נתונים בלבד נועד לכישלון. כל הסוגיות המהותיות של חיינו הן תופעות אנושיות – חינוך, משפט, כלכלה, תחבורה, תופעות שבסיסן הוא חיכוך בין אנשים. אנחנו מסכמים אותן במספרים בלבד ומפספסים את המהות. אנחנו חושבים שאפשר לתכנן הכול לפרטי פרטים וזאת טעות.
- ניהול מתחים – החיים שלנו הם התנהלות במתחים/בתווך שבין קטבים, לא הכרעות. בחיים הפרטיים שלנו אנחנו מתנהלים במתחים כל בוקר מחדש (כהורים, אנחנו מאוד רוצים בהצלחת הילד אבל נלחץ עליו לפני כל מבחן ? לפני כל תחרות שהוא משתתף ? או שלעיתים נעדיף לוותר ? לתת לו ללמוד בעצמו / ללמוד מכישלון ? נעדיף לא ללכת לאחד הקצוות (הכרעות).
- אז למה אנחנו מתנהלים אחרת בסוגיות הליבה של החברה והמדינה ? משום מה בשאלות של המדינה והחברה אנחנו מחפשים הכרעות (שאינן ריאליות). מדינה יהודית – דמוקרטית זהו מתח. בעשורים האחרונים אנחנו מתמקדים בניסיון להכריע או בניסיון להפחיד שמישהו יכריע הכרעה שגויה. מדינה חילונית ? מדינת הלכה ? מושגים שמוחדרים לראשם של אנשים ומהותם היא הפחדה. רוב מכריע של החברה בישראל אינו חי באחד מהקצוות האלה, אינו רוצה ואינו יכול לחיות באחד מהקצוות האלה.
- התהוות, לא הכרעה, התהוות – הסכסוך הישראלי פלסטיני לא יעלם (לא באמצעות הסכם ולא בעקבות מלחמה) גם אם נשקיע המון לצמצמו. מלחמת "חרבות ברזל" לא תכריע את תנועת חמאס. היא לא תעלם מעזה. כנ"ל לגבי מבצע כזה או אחר כנגד חזבאללה. איך אפשר להכריע רעיון /תנועה? החיים לימדו אותנו שיש בעיות ללא פתרון ואנחנו חיים איתן, מתמודדים בעליות ובמורדות וממשיכים קדימה. החיים עצמם הם התהוות שאינה לינארית ואינה ניתנת לחיזוי או התרעה.
- התמודדות מתמשכת ולא הכרעתית מול תנועות אמוניות – האם ניתן להגביל את היכולות הצבאיות של חמאס ? כמובן! האם ניתן להגביל את היכולת התפקודית של תנועת חמאס בהקשרים השונים (אזרחי, מוניציפאלי) כמובן ! האם ניתן לגדוע את אחיזתה בלבבות האוכלוסיה ? ממש לא! עשרים שנה לאחר מבצע "חומת מגן", חמאס קיימת באיו"ש, היא גורם פוליטי, פועלת בקרב האוכלוסיה, אך אינה יכולה להקים מערך צבאי מפותח, אינה יכולה לפעול באופן חופשי בהיבט המוניציפאלי ואינה יכולה להתארגן באופן חופשי בהקשר זרועות השלטון השונות.
איננו מתעלמים מהבשורה שהביאה הנאורות – הנאורות חוללה את ההתפתחות המדעית והטכנולוגית והיא בסיס משמעותי בנס הנקרא מדינת ישראל. אך במקביל, פרקטיקות החיים של הגישה המודרנית (המושתתת על הנאורות) הביאו להתפתחות פער והיסט ביחס למאפיינים קריטיים של החיים עצמם. הן יצרו בידול והסתגרות ביחס למרחב בו ישראל ממוקמת. המיקוד בטכני, בפיזיקאלי הביא להתעלמות ממה שנמצא בכל חדר – תפיסת עולם קרי, היסט בתפיסה הישראלית ביחס למפגש בין תפיסת הנאורות לעומת הפילוסופיה המזרחית (שרוב האוכלוסייה במרחב חיה לפיה).
המפגש בין התפיסה הישראלית לזו של היריבים המרכזיים שלנו (חמאס, חזבאללה, איראן ואף הרש"פ לפחות) עומד בלב התסכול הקיים בקרב חלק מההנהגה הישראלית והחברה הישראלית. אנחנו מתמקדים בכמה הרגנו / יעדים שנתקפו והיריבים עוסקים במשהו אחר לחלוטין (ירושלים לדוגמא ב"שומר חומות").
כתיבת תגובה