פוסט זה הינו המשך לפוסט הקודם. לפוסט הקודם בנושא ועדת אגרנט
לכל אתגר, אופרטיבי – טקטי – שמידע הוא רכיב מרכזי במענה לו, המכונה האמ"נית הינה מכונה מהטובות בעולם, אם לא הטובה שבהן. מלחמת יום כיפור (בדומה לאתגרים אחרים העומדים אל מול מדינת ישראל מאז המלחמה) לא הייתה אתגר אופרטיבי במהותו. המשך המיקוד בסוגיית ההתרעה הוא כאמור המשך התמקדות בהקשר האופרטיבי שמונע כל דיון אחר.
המלצות ועדת אגרנט עסקו, בין היתר, בסוגיות ארגוניות, שנראה שחזרו על המלצות ועדת ידין- שרף שמונתה ע"י בן גוריון על מנת לבחון את מבנה קהילת המודיעין.[1] כאן נשאלת השאלה האם לקחים שנותחו כעשר שנים לפני מלחמת יום כיפור רלוונטיים גם לאחריה?
השינוי הארגוני עליו המליצה ועדת אגרנט, נועד בין היתר להוביל לפלורליזם ארגוני על מנת למנוע את היווצרות החשיבה ביחד שנטען כי שלטה באמ"ן טרם מלחמת יום כיפור. תהליך ארגוני זה היה טכני במהותו ולכן קשור לסביבה אופרטיבית ,לתת מענה לאתגרים של סביבה זו. נראה שהפלורליזם אותו רצו להשיג נבע מהגישה שמשווה את המחקר המודיעיני למחקר מדעי או לסוגיה רפואית בה נהוג לבקש דעה רפואית נוספת. סוגיות מופשטות אינן כאלה. כאשר מפרשים את התנהלות היריב שלא בהקשרים הטקטיים אין פרשנות נכונה או שגויה.
בנוסף, מידע מודיעיני , אשר נקרא או נבחן על ידי אנשים שונים הממוקמים בפוזיציות שונות יכול להתפרש אחרת. פרשנותו מושפעת מספקטרום רחב של עניינים – מזהות הקורא, דרך מצבו האישי באותו יום (כיצד קם בבוקר) ועד מה תפקידו בעולם. בשורה התחתונה, באופן בסיסי איש מודיעין בפיקוד כלשהו או במשרד החוץ אינו קורא את אותה ידיעה כפי שקורא אותה איש מודיעין במטכ"ל או ביחידה מסוימת. זה לא נובע מפלורליזם מחקרי אלא מפוזיציה ותפקיד בעולם. הפלורליזם המהותי הוא להבין שאלו החיים, ככה מתפקדים אנשים בעולם ולעודד שיח של חיכוך בין דעות ופרשנויות שונות ובין תשובות לשאלות שונות.
ועדת אגרנט רצתה למנוע הפתעה דומה בעתיד אבל בעצם הציעה דרכים לתיקון היסודות השגויים אשר הובילו להפתעה – מיקוד במידע, חשיבה טקטית וחוסר בכלים ומתודות לפיתוח תפיסת מציאות רלוונטית באופן רציף ומתמשך ובכך הנציחה את הבעיה. כך, הביאה בין היתר להמשך מתיחת המושגים מהסביבה האופרטיבית – טקטית לזו האסטרטגית וחידדה את העיוות בתפקיד המודיעין שכל כך רלוונטי בהקשר אופרטיבי טקטי אולם בסביבה האסטרטגית, למודיעין תפקיד אחר מהותית.
דוגמא בולטת לכך היא ביקור הנשיא סאדאת בישראל בנובמבר 1977. ארבע שנים לאחר ההפתעה של מלחמת יום כיפור, נראה שקהילת המודיעין הישראלית חוותה הפתעה בסיסית נוספת. מספר ימים טרם הביקור (ולאחר פרסום הביקור בתקשורת) טען הרמטכ"ל דאז מוטה גור, כי מדובר "בהטעיה אסטרטגית" שמחייבת כוננות לקראת מלחמה אפשרית. בדומה לו טען ראמ"ן דאז, שלמה גזית, מספר חודשים לאחר הביקור, במהלך הרצאה באוניברסיטת תל אביב, כי במסגרת מחקר שנערך באמ"ן בשיתוף אקדמאים, עלה כי "אין שינוי בעמדותיו של העם המצרי כלפי ישראל ושאין כל התרככות משמעותית ביחסו העוין והבלתי מתפשר כלפי ישראל ובנכונותו להמשיך בדרך המלחמה. ביקור סאדאת נבע עפ"י גזית "מהחלטה אישית…ואינו מבטא נכונות מצרית…לחתירה להסכם עם ישראל".[1]
[1] צבי לניר, הפתעה בסיסית, עמ' 89.
[1] צבי לניר, הפתעה בסיסית, עמ' 91.
כתיבת תגובה