בסדרת הפוסטים הבאה נתעמק בניתוח אחר של מלחמת יום כיפור. לאבני היסוד שלנו בתחום זה לחצו כאן.
"מדינת ישראל יצאה
נכה ממלחמת יום כיפור. למדינה יש גוף, יש נפש, יש רוח פעולה ויש אנשים. הנכות
הנפשית של ישראל מהמלחמה נשארה עד היום"שלמה ענבר, שימש כקצין קשר ראשי במלחמת יום כיפור. מתוך חן קוטס, "נחיתה אל התופת", מלחמה והיום, התמונות של כיפור
1973 מתעוררות לחיים, ידיעות אחרונות, 27 בספטמבר 2020.
ממש כמו הפיוט המפורסם "ונתנה תוקף", בו מתואר בחרדת קודש היחס בין האדם לאל, כך מדינת ישראל בכלל ופרויקט המודיעין הישראלי בפרט, מתייחסים עדיין למחדל המודיעיני באותה מלחמה. כל שנה, ובכל עת נקדש מחדש את כישלון ההתרעה המודיעינית במלחמה זו.
משחר ילדותנו שמענו סיפורים על המלחמה ההיא. כל שנה בתפילת מוסף ביום כיפור הקרובים לנו מסתכלים בשעת צהריים לכיוון דלת בית הכנסת, כאילו נזכרים באותה שבת, ה-6 באוקטובר 1973. כל שנה הם מעלים זיכרונות מפורטים על איך עלו לרמת הגולן לאחר היערכות חפוזה בימ"ח או מה קרה בדיוק ביום ההוא שנערכו מערבית לתעלת סואץ.
מיד לאחר גיוסנו לאגף המודיעין של צה"ל נפגשנו בעיסוק במלחמה ההיא. מאז לאורך כל שירותנו הצבאי היא ליוותה אותנו. כך למשל בתרגילים עמוסי פרטים שבסופם היו מטיחים בנו שככה זה היה אז בתקופה שלפני המלחמה, ובחינוך לאחריות אישית להתרעה כאילו אמרו לנו על בסיס ההגדה של פסח "בכל דור ודור חייב איש המודיעין לראות עצמו כאילו היה שם ב-1973".
מלחמת יום כיפור היא אירוע מכונן בהיסטוריה של מדינת ישראל. התדהמה הבסיסית, המספר העצום של הרוגים ופצועים, ההתאוששות האופרטיבית עד לסיום המלחמה, הסכם השלום עם המצרים שנחתם ב-1977, ארבע שנים לאחר המלחמה והשלכות משמעותיות על החברה בישראל ועל התנהלות מדינת ישראל עד עצם היום הזה.
התפיסה לפיה המפקדים הזוטרים והלוחמים הצילו את המדינה במלחמת יום כיפור לעומת המדינאים והגנרלים שנכשלו, הפכה כך נראה לדפוס התנהלות של מדינת ישראל (כמעט DNA) – אנחנו חברה בעלת תרבות של עשייה, של מטרה ממוקדת תפוקה. חשיבה ואסטרטגיה שייכות למדינאים שנכשלו במלחמה ההיא ומאז, הם ממילא מועדים לכישלון.
להבנתנו, ההפתעה המודיעינית (היעדרה של ההתרעה) אינה לב הסיפור של מלחמת יום כיפור. העיסוק בהתרעה כאילו היא לב הסיפור הוא ביטוי למתיחת מושגים מההקשר הטקטי לסביבה האסטרטגית. זאת, תוצאה של המיקוד במידע השולט בתפיסה הישראלית (וכך אנחנו נמשכים לטקטיקה) כאשר היריבים המרכזיים דאז ומאז, התמקדו וממוקדים בתפיסה המאתגרת את התפיסה הישראלית.
במילים אחרות, ההתייחסות הרווחת בישראל לעולם סבוך ומתהווה אינה שונה מהותית מההתייחסות לעולם טקטי ופשוט. זאת כאשר היריב אוחז בתפיסת עולם אחרת שתואמת את מורכבות החיים והמלחמה.
התרעה שייכת לסביבה הטקטית, המבוססת מידע. מלחמה אינה כזו. השילוב בין התרעה ומלחמה הינו עיוות. מערכת הביטחון הישראלית אחרי מלחמת ששת הימים התמקדה במידע ולא עסקה בתפיסה וזאת, הסיבה לתדהמה/להפתעה הבסיסית.
כתיבת תגובה